ונחזור לזמרת הנשים; אודה ולא אבוש, רבים במחננו, ואנוכי בכללם, אינם יוצאים בהפגנתיות, ואף לא בחשאי, כאשר באירוע ציבורי מזדמנת להם שירת נשים. רבנים רבים נוכחו בטקסים לאומיים וציבוריים ולא הרעימו בקולם מול קולן. בחברה המעורבת בה שרוי הציבור הדתי-לאומי מסתפקים ב'הסבת הראש', כעצת רמטכ"ל, או בעצת התורה למחנה הצבא: "ויתד תהא לך על אזניך" (דברים כג, יד) וכפרשנות חז"ל: "מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו" (כתובות ה, ב).
ועוד ייאמר; מסוגיית הגמרא (סוטה מח, א) העוסקת בזמרת נשים למדנו כלל הלכתי רב-משמעות: יש "סדר קדימויות" בהעדפת הרע במיעוטו ("לבטולי הא מקמי הא"). יש שהצביעו על 'קולות הלכתיות' במקהלת נשים או 'זמר דואלי' (בניגוד לסוליסטית). דומה כי יש עוד הרבה מה להקדים ולשפר בתחום (אי)הצניעות במחנה צבא ולא רק בהקשר הדו-מיני. ניבול הפה, למשל, פוסטרים ועיתונות 'מלוכלכת', ועוד.
מבין שלוש ה'ערוות' באישה המנויות בהלכה -
טפח מגולה, שיער וקול - דומה כי ה'קול' הוא הקל בכולן, מבחינת ההרהור המתלווה שהוא הרקע לאיסור. בכרך האחרון של תחומין (הכ"ט! אייר תשס"ט) התפרסם מאמר על "קול באישה בימינו" בו מציע המחבר (הרב יונתן רוזנצוויג) להחיל על 'קול' את הקולות שהתקבלו בפועל בעניין שערה של אישה נשואה. יתד הלכתית הם דבריו הנודעים של בעל ערוך-השולחן (או"ח עה, ז) לעניין קידוש וברכות כנגד שער מגולה של נשים נשואות: "כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה... ממילא ליכא (=אין) הרהור".
המשפט המסיים את המאמר הוא מסויג, אך יש בו טעם למצבי דיעבד: "בימינו, שאנשים רבים רגילים בשמיעת קול אישה מוקלט (טלוויזיה ורדיו, דיסקים וקלטות),
ייתכן שמותר לאנשים אלו לשמוע קול זמרת אישה, שהרי הם רגילים בו".
