דה-לגיטימציה למדינה יהודית

על-פי האיסלאם, הדת היהודית בָּטלה מן העולם כאשר נולדה הדת הנוצרית, והנצרות בָּטלה כאשר האיסלאם הגיע לעולם. תפיסה זו ש"הדת אצל אללה היא האיסלאם", כלומר אללה אינו מכיר בשום דת מלבד האיסלאם, נקבעה בקוראן (פרק 3 פסוק 19). על-פי תפיסתו את עצמו , האיסלאם בא לעולם כבשורת האמת, אחרי שהיהודים והנוצרים, כל אחד בתורו, "עַ'יַּרוּ ובַּדַּלוּ" – שינו וסילפו – את דבר אללה שניתן להם; ומאחר שכך עשו, נטל מהם אללה את התפקיד הדתי ואת המסר התיאולוגי ומסרם למוסלמים, שהם ורק הם "המאמינים". דת האיסלאם על-פי גישתו הבסיסית לא באה לעולם על-מנת לחיות לצד הדתות הקודמות כשווה בין שוות – אלא כדי להחליף אותן. המסקנה אם כן היא, שאם היהדות כדת איבדה את משמעותה ואת תפקידה בעולם, כיצד ניתן להקים מדינה יהודית? ואיך ניתן לומר שלאחר שבוטלה היהדות, יש לה ארץ קדושה? וממתי יש ליהודים – בני דת שאין לה משמעות – זכות למדינה על ארץ כלשהי, לאחר שבגדו באללה ולא קיבלו את דת האמת – האיסלאם? בפועל, קיבל האיסלאם את היהודים כ"עם הספר" ולא ככופרים, אבל בתנאי שיחיו תחת שלטון האיסלאם כ"אהל ד'מה" – בני חסות – ו"ישלמו מס גולגולת מהיד כשהם מושפלים" (קוראן פרק 9 פסוק 29). אך מאז שהשתלטו על הארץ, הרגו והִגלו מוסלמים, איבדו היהודים את הזכויות שהקנה להם "חוזה עומר". לכן דרישתה של ישראל, שהאיסלאם יכיר בה כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי, מנוגדת לתפיסה הבסיסית ביותר של האיסלאם, ולמעשה היא דרישה שהאיסלאם יכיר ביהדות כדת לגיטימית, לאחר שהאל בכבודו ובעצמו קבע בקוראן ש"מי שבוחר בדת מלבד האיסלאם אינו מקובל" (פרק 3 פסוק 85).

יהדות על-פי תפיסת האיסלאם היא דת של קהילה, שהיא חלק מעם שעל אדמתו היא נמצאת, ואינה מהווה יחידה אתנית או לאומית. לדוגמה, העם העירקי מורכב מעדות דתיות רבות – מוסלמים, נוצרים, צבאא'ים, מנדאים, יזידים ויהודים – שכולם בני האומה הערבית, כולם בני העם העירקי והמקום של כולם הוא על אדמת עירק. כך יש ערבים עירקים מוסלמים, ערבים עירקים נוצרים וערבים עירקים יהודים, וכולם בני קהילות דתיות שהן חלק מהעם העירקי. כך המצב בתימן, שבה יש ערבים תימנים מוסלמים וערבים תימנים יהודים. במרוקו ובשאר מדינות האיסלאם המצב דומה, ויש בעמיהן קהילות יהודיות כמו שיש קהילות מוסלמיות ונוצריות. יתר על כן, על-פי התפיסה האיסלאמית, זהו המצב גם בשאר מדינות העולם: היהודי בפולניה הוא פולני מבחינה אתנית ויהודי מבחינה דתית. היהודי הצרפתי הוא בן העם הצרפתי שדתו יהודית, ולכן אין בעולם עם אתני יהודי כמו שאין עם אתני נוצרי או מוסלמי. לפתע מחליטות הקהילות היהודיות שהן עם אחד, שהן ממוצא אתני אחד, כאילו היהודים בעולם דומים במראם, מדברים אותה שפה, נוהגים אותם המנהגים, אוכלים אותם המאכלים ולובשים אותם בגדים. לדידם, זה השקר הגדול של התנועה הציונית, שיצרה עַם יהודי יש מאין, והיא מנסה לשכנע את העולם בקיומו. חמור יותר הוא, שהקהילות היהודיות הללו מחליטות לעבור לפלשתין, לסלק ממנה את תושביה המקוריים ולהקים בה מדינה, ששמה כלל אף אינו מזכיר את העם היהודי, אלא את בני ישראל. אז איך ניתן להכיר במדינה זו כמדינתו של "עם יהודי" שבכלל אינו קיים?

פלשתין קודשה כאדמה מוסלמית בשני אקטים: האקט הראשון היה עצם כיבושה בימי הח'ליף עומר בן אלח'טאב בשנות ה-30 של המאה השביעית, וכך נמצאת פלשתין בקבוצת ארצות, שהיו בעבר תחת שלטון האיסלאם, כמו ספרד, סיציליה וחלקים בבלקן, החייבות לחזור אל חיק האיסלאם. האקט השני הוא המסורת האיסלאמית, הגורסת שהח'ליף עומר הכריז על פלשתין, מן הים עד הירדן, כאדמת ווקף – כלומר הקדש איסלאמי, השייך לכל המוסלמים לעולמי עולמים. אם כן, איך מעיזים היהודים – שדתם אינה לגיטימית והם אינם עם אתני – לדרוש מן המוסלמים שיכירו בכיבוש ארץ פלשתין המקודשת למוסלמים בלבד? כך, על-פי האיסלאם, מדינת ישראל אינה לגיטימית, הן בשל בטלות הדת היהודית, הן בשל העדר לאום יהודי, שרק הומצא על-ידי התנועה הציונית, והן כי אדמתה היא אדמת הקדש מוסלמי. לפיכך, דרישתו של נתניהו להכיר במדינה כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי מנוגדת לאמונה האיסלאמית, ומתריסה כלפי עצם הבסיס של האיסלאם, שבנה את זכות קיומו על בטלותה של היהדות. לכן אין מנוס מן המסקנה, שהמאבק על שרידותה של ישראל הוא בבסיסו דתי, גם אם מבחינה חיצונית הוא לובש צורה של מאבק טריטוריאלי. אפילו תישאר מדינת ישראל על מילימטר מרובע, היא לא תזכה להכרה של העולם הערבי והמוסלמי כמדינה לגיטימית. רבים טוענים נגדי, שאני הופך את הסכסוך הטריטוריאלי לסכסוך דתי, כשכוונתם בכך לומר, כי פשרה טריטוריאלית תביא להכרת הערבים והמוסלמים בלגיטימיות של מדינת ישראל. אמירה כזו יוצאת מתוך נקודת הנחה, שהעולם הערבי והאיסלאמי הוא חילוני כמו שלנו, עולם המושגים והערכים שלו זהה לשלנו ושיש לנו אותו סולם עדיפויות. תפיסה זו היא תוצאה של הבורות הישראלית בכל הקשור לאיסלאם ולעולם הערבי, הנובעת מן העובדה שאנו לא מבינים, לא שומעים ולא קוראים ערבית. לפיכך, אין אנו חשופים לאמת המרה הנאמרת בלשונות האזור, והמוסתרת היטב על-ידי דוברי "הדיאלוג הבין דתי", שאין לו שום תוחלת ותקווה, כל עוד האיסלאם רואה את עצמו – ורק את עצמו – כ"דת אצל אללה". זהו גם ההסבר לכך, שלמרות הסכסוך העמוק בין אש"ף וחמאס על כל נושא, בדבר אחד הם מאוחדים: באי-יכולתם להכיר בישראל כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי. סאאיב עריקאת, כמו גם נשיא מצרים, חוסני מבארק, שניהם בני שיח ותיקים של ישראל, אמרו לאחרונה, שגם בעוד אלף שנה הם לא יכירו בישראל כמדינה יהודית. כאשר בעיניהם היהדות אינה דת לגיטימית, הלאום היהודי אינו קיים ופלשתין כולה היא ארץ איסלאמית, איך אפשר שיכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי?