רבים מתרעמים על חופשת הקיץ הגדולה והארוכה, בת החודשיים, שמאות-אלפי ילדים שוהים בה מחוץ למסגרת חינוכית. נוסף על המפגעים הרבים שהבטלה הזאת גורמת, היא שוללת מהתלמידים את היכולת ללמוד על משמעותם של ימי בין המצרים, תשעת הימים ותשעה באב.
אמנם גם את שאר חגי ומועדי ישראל אין מלמדים במערכת החינוך הכללית ברצינות הנדרשת, אבל רסיסי מידע נקלטים בכל-זאת בתודעת התלמידים. ימי בין המצרים ותשעה באב הם חור שחור. הנוער הישראלי, שבעבורו הימים הללו הם ימי חופש, בילויים וטיולים, אינו מסוגל כלל להתחבר להוויה היהודית רבת-השנים של אבל וזיכרון, האופפים את האדם היהודי בימים האלה.
יצירת תודעה
לזה יש לצרף את הזלזול של ערוצי השידור הממלכתיים בימים האלה. לוּ היו ממלאים את תפקידם כהלכה, היו יכולים לחפות במידה מסוימת על היעדר מערכת לימודים מסודרת. לתקשורת האלקטרונית כוח עצום ביצירת אווירה. מתכונת השידורים ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל היא המחשה חיה לעוצמתה של התקשורת וליכולתה להכניס מדינה שלמה לאווירה של זיכרון, מחשבה וטיפוח הזדהות עם סבל וכאב. כמה חבל שהתקשורת אינה מתנהגת כך בתשעה באב.
לימים הללו תפקיד חיוני בטיפוח התודעה הנכונה של העם היהודי. הם מעניקים לנו את הפרופורציות. בזכות הימים האלה אנחנו חשים את עובדת היותנו עם עתיק, הצופה על האירועים בפרספקטיבה של אלפי שנים. עם הזוכר וחש את חורבן הבית הראשון והשני, והנושא עימו את האמונה הלוהטת בגאולה שבוא תבוא.
יש סיפור או אגדה על נפוליאון, שיצא ערב אחד מחופש לאדם פשוט והגיע לשכונת היהודים. לתדהמתו מצא את היהודים מכונסים בבית-הכנסת, ישובים על הקרקע, בידיהם ספרים, והם קוראים בהם במנגינה עצובה, קול קינה הפורצת ממעמקי הנפש, נהי תמרורים. נפוליאון הופתע. הוא לא ידע דבר על גזֵרה כלשהי המרחפת על היהודים.
כששאל לפשר הבכי והקינה, נאמר לו שהאבל הוא על חורבן בית-המקדש לפני אלף ושמונה-מאות שנים. בתחילה לא האמין הקיסר למשמע אוזניו, אך לאחר שהרהר בדברים אמר:
"עכשיו ברור לי שאתם עם הנצח. ראיתם אימפריות וממלכות אדירות, שהיו בשיא תפארתן וקרסו ונפלו לבלי תקומה. אני בטוח שתוסיפו להתקיים גם אחרי שאני וממלכתי נרד מעל בימת ההיסטוריה. בסופו של דבר אתם תשובו לארץ-ישראל ותבנו מחדש את בית-מקדשכם. אינני יודע מתי יקרה הדבר, אם בעוד שנה, בעוד עשר שנים או בעוד מאה ומאתיים שנים. אבל זה יקרה יום אחד, בכך אין לי ספק".
המסע מתקרב לסיומו
האמת היא שאת הרעיון הזה כבר הביעו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". תודעת האבל היא המביאה את הגאולה. מי שחש את כאב הגלות ויודע שהמצב הקיים אינו המצב התקין, יש בו שאיפה וכמיהה לגאולה; והציפייה הזאת תתממש בסופו של דבר.
כאשר מתבוננים בדברי ימי ישראל, מקבלים כוח לעמוד בקשיי הזמן ובצרות התקופה. איזה ערך יש ללחצים זמניים מול הנצח של העם היהודי. להפך, כשאנחנו רואים איזה מסע ארוך ומפותל, רווי סבל וייסורים, עברנו, הכרה זו נוסכת בנו משנה-מרץ לשנס מותניים ולסיים את הצעדים האחרונים אל קו הגמר.
המסע הזה מתקרב לסיומו, בכך אין ספק. אנו חווים עכשיו את הרגעים האחרונים של 'חבלי משיח', ובקרוב ממש נזכה לשמחת הגאולה. נתפלל איפוא כי משבת חזון נגיע להתממשות החזון הגדול של גאולת עם-ישראל, ביאת משיח-צדקנו ובניין בית-המקדש השלישי, ובקרוב ממש.