המסורת מייחסת את לידת המשיח לתשעה באב - היום שבו חרב בית המקדש. מאחר שנולד בעת תפילת "מנחה", הוענק לו השם מנחם. מאותו טעם נוהגים גם להעניקו למי שנולד, או נימול, בעיצומו של היום הזה, בדיוק כשם שנוהגים לקרוא לילד שנולד בפורים, מרדכי.
מאחר שעל-פי האמונה אין המשיח בא אלא בתשעה באב, הופך היום הזה ליום שכולו טוב. רמז לכך מצוי בספר ירמיהו (ל"א, י"ב): "והפכתי אבלם לששון". ובמסכת "תוספתא" התלמודית (סוף תענית) מוטעם שאותו יום מר ונמהר יהפוך, בעצם, ליום טוב לישראל, "וכל המתאבלים לעולם הזה שמחים עימה לעולם הבא".
גם חז"ל קבעו שמשיח בן דוד, המכונה "הנשמה היותר עליונה", נולד בעצם היום הזה, וכיוון שכך, נזקקת נשמה שכזו ל"זיווג יותר עליון". זיווג שכזה בא לידי ביטוי בעת פרידה ממושכת, בשל ריחוק, בין בעל ואישה, כשדווקא הריחוק הוא שמגביר את האהבה ביניהם.
מאבל לחג
על-פי המסורת, נוהגות נשים בתשעה באב לחפוף את ראשן ולכבד את ביתן בצוהרי היום, כדי לקרב בכך את פעמי הגאולה. כדי לבשר אותה נוהגים לערוך במוצאי-שבת קידוש-לבנה ולומר: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
בסידור יעב"ץ נכתב שבתקופת בית שני נהגו בתשעה באב לאכול, לשתות ולשמוח, כאילו מדובר ביום טוב של ממש.
שלא בדומה למגילת אסתר, לא נכתבה מגילת איכה על קלף, וזאת בשל הציפייה שיום התענית יהפוך, בסופו של דבר, ליום של ששון ושמחה. חז"ל קבעו שאילו נכתבה על קלף - היה רק משתקף בכך הייאוש הברור מן הגאולה.
האדמו"ר, רבי אברהם מצ'כאנוב, רגיל היה בכל תשעה באב לבוא לבית הכנסת כשספר "קינות" חדש בידיו. לאחר שסיים את קריאת הקינות, נהג להשליך את הספר לתיבה שמתחת לבימה. משנשאל לפשר מנהגו זה, השיב: "מובטחני שבשנה הבאה יבוא הגואל ולא יהיה עוד צורך לומר קינות".
השבת שלאחר תשעה באב ידועה כ"שבת נחמו" והיא מיוחדת בעדות-ישראל לשמחות משפחתיות. מי שבדעתו, למשל, לבנות בית - יכוון לחוג את חנוכתו לאותה שבת עצמה. גם אירוסין וחתונות נקבעים מלכתחילה לשבת הזו.