לא לנתק את שרון מהמכשירים הרפואיים

שום שאלה מוסרית לא עומדת לנגד עיניו של עברון בהציעו לנתק את שרון ממכשיריו, רק השוואה מימים ימימה לווינסטון צ'רצ'יל. מבחינתו, אלוהים נתן אבל לא הוא זה שחייב לקחת; גם רופאים יכולים לקחת מדי פעם. ורצוי שייקחו כמה שיותר מהר. אז עם כל הכבוד לעברון, נקמה היא כמו אטריות: או שאוכלים אותן חמות, או שלא. ובמקרה של שרון הימין איחר את המועד, אחרי שהעם נתן לקדימה בראשות מחליפו 29 מנדטים... כאדם מאמין אני מייחל ומאחל לשרון להתעורר, לחזור לאיתנו, אם זה אפשרי, וליהנות משנותיו האחרונות בחברת ילדיו ונכדיו. אני סבור כי החיים הם בידי הקב"ה, ורק בידיו. מה שמוביל אותי לסיפור הבא: ב-1995 "חטפה" אמי היפו שכמותו לא היה זכור לרופאים שנים רבות. ההיפו פגע לה, בין היתר, במוח. במשך שבועות רבים היא "בילתה" בבית החולים. בערב כיפור של אותה שנה ביקש ממני רופא תורן בסורוקה לקחת את אמי הביתה, "כדי שהיא תמות בחוג המשפחה" כדבריו. ביקשתי מהרופא להשהות את השחרור שלה עד לאחר יום כיפור. "מה זה יום כיפור?" שאל אותי הרופא. "אתה צוחק עלי?" עניתי לו בשאלה, והוא בתגובה הראה לי את התג שעל דש סינרו הלבן. היה כתוב עליו ד"ר מוחמד משהו. הסברתי לו מה זה כיפור, השארנו את המילה בסורוקה ובמוצאי יום כיפור הבאנו אותה הביתה. מאז 1995 ועד למותה חיה אמי בביתנו, לידנו. קרובים היינו לה והיא לנו יותר מתמיד. לא עזבנו אותה ולו לדקה. מדי פעם היא דיברה, לעתים אפילו חייכה כמו אומרת תודה. ימים ספורים לפני מותה היא ואבי המנוח העלו זיכרונות נעורים. ב-26 בדצמבר 2004, כמעט תשע שנים אחרי שהרופא ביקש לקחת אותה הביתה, כדי שתמות שם, היא השיבה נשמתה לבורא. בונוס של תשע שנים. מהתקשורת אני למד, כי בניו של שרון עדיין פוקדים את מיטתו מדי יום. מחזיקים לו את היד, מוחים מעל מצחו זיעה ומייחלים לנס. אני מצדיע להם, ומאחל להם שיזכו לראות את הנס הזה במהרה. ולך, מר עברון, אני מאחל אריכות ימים אבל בלי עט או מקלדת...

חייו של שרון, בעיניי, נחלקו לשניים: שרון של עד לבחירתו המקרית לראשות הממשלה, ושרון המשמש כראש ממשלה. בחלק הראשון של חייו נחשב שרון לסגנו של אלוהים בעיני הימין והמתנחלים, בחלק השני הוא נחשב לאיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון בעיני שוכני המרכז ומעט שמאלה ממנו. בשלהי 2005 הקים שרון את מפלגת קדימה, אבל כמו משה רבנו, הוא ראה את הארץ אבל אליה לא בא: אירוע מוחי הכריע אותו, מה שאילץ אותו, מן הסתם בלא ידיעתו, לפנות את מקומו לאהוד אולמרט. כמעט ארבע שנים חלפו מאז, ושרון עדיין שרוי בתרדמת. הערכות הגיוניות לא חוזות לו יקיצה. נהפוך הוא: ייתכן שהוא יסיים את חייו כגוש בשר מלא פצעי לחץ. שרון, שהיה פעם, סביר להניח, ספל התה של יוסף עברון ודומיו, הפך עם הזמן למוקצה בעיניהם. כמה מוקצה? עד כדי כך ששמעתי במו אוזניי אוכלוסיה מסוימת האומרת בשקט, בשקט, כי שרון נענש על פינוי גוש קטיף. נענש?! לשיטתם כן, אבל לא מספיק. עד כדי כך שאדון עברון מציע לנתק אותו מהמכשירים! מדוע? א) כי זה יחסוך למדינה את הוצאות החזקתו; ב) כי המדינה תוכל אז להפסיק לשלם לו פנסיה ולממן לו את הלשכה והמזכירות; ג) ואת זה אני אומר, כדי להעלים אותו מעל פני האדמה, אחת ולתמיד.