מי שמסוגל עוד לקלוט את מה שקורה במדינת ישראל בתקופה האחרונה, נמצא על הקצה. הבהלה המתוארת בתקשורת איננה באה לידי ביטוי ממשי, אך אין ספק שאזרחי ישראל מרגישים מאוימים.
העיסוק באלימות לסוגיה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרים הרבים שנחשפים בפנינו כל יום, הוא יותר מכשירני (אינסטרומנטלי) ולא מהותי: הגדלת מספר השוטרים, ניידות, ענישה וכד'. אלה היבטים חשובים אך הם נמצאים בקצה הסקאלה של ה"מחלה" המכונה אלימות. מי שאיננו מוכן להביט אל לובן העיניים של הציבור ולעשות חשבון נפש עמוק, לעולם יציע פתרונות נקודתיים ולא מערכתיים.
ראשית, יש להודות שאנו נמצאים במהלכו של תהליך ועדיין רחוקים למדי מן השיא. ביטחון הפנים של האזרחים הופקר, ומכאן ועד ל"יום הכיפורים" הדרך קצרה מאוד. לא ירחק היום וניווכח מה גדולה הייתה ההזנחה של כל רשויות אכיפת החוק, איך חיינו בקונספציה מוטעית ומזלזלת, ואיך התעלמנו ממה שנגלה מזה שנים רבות.
מי מן הקוראים איננו מכיר את המצב הקטסטרופלי במערכת החינוך? מי איננו יודע שמערכת החינוך הפכה לחממה לאלימות מכל הסוגים ומענה אין. תלמידים המכים תלמידים עד זוב דם, תלמידים המקללים ומגדפים תלמידים אחרים או מורים, זריקת חפצים ופגיעה בכל המזדמן במקום? האם נמצא פתרון מהותי לאלימות זו? ודאי שלא, כי לאף אחד לא ממש חשוב.
מי מבין האזרחים איננו מכיר את האלימות הפיזית והמילולית במערכת הבריאות? מי לא שמע על צוותים רפואיים שהוכו, הושפלו עד שכבודם הפך למרמס? כולם מכירים את התופעות הללו שלא התחילו אתמול, אך כולם מילאו את פיהם מים ולא צפצפו. עתה מתפלאים שדם נקיים נשפך ברחובות העיר.
מי איננו מודע לאלימות שעובדים סוציאליים ועובדי רווחה אחרים חווים מידי יום ביומו? איך לא התעוררו השלטונות כאשר בעשרות מקרים נפגעו, אפילו קשות, אותם עובדים? עתה מתפלאים שלא נתגלו סימנים של אלימות במשפחה!
ועל מועדונים, מסעדות, ברים, שיכרות עד אובדן חושים, נהיגה פרועה ללא חשש ומורא? גם על זאת אף אחד לא שמע? בכל סוף שבוע ניתן לקרוא ידיעות אין ספור על אלימות נוראה המתרחשת בכל אזורי הבילוי ולשלטונות אין כלל מענה. אז מדוע הפליאה שאדם תמים מוכה עד מוות רק משום "חטא" הטיול המשפחתי או הכאת קשישים עד זוב דם רק משום שבארנקם היו כמה שקלים.
מדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים. חברה שבה ההתנכרות הולכת וגדלה, הסולידריות כבר אינה קיימת, העוני מכה במשפחות רבות וכסף אין כדי לממן את המערכות החיוניות, אין לצפות לגדולות. במדינה שבה הסלחנות הפכה לנורמה שלטת, אנסים וחוליגנים מסתובבים חופשיים, ואילו אנשים הגונים מסתגרים בבתים, טוב לא יכול להיות.
ככל שהכיוון המסתמן הוא של יותר הקצנה, יותר סלידה מנורמות, סגידה לכסף וזלזול בבני אדם, כך התופעות הקשות ילכו ויחמירו עוד יותר. סוציולוגים יודעים לומר לנו שעדיין לא הגענו אל קצה הסקאלה, אך איננו רחוקים כל-כך. ממצאיהם של המומחים מוכיחים שהאלימות לא גברה וישראל נמצאת במקום טוב. זאת עובדה שאיננה צריכה לנחם אף אחד, ודאי לא את שלטונות המדינה. אנחנו במדרון תלול ואם לא נדע לעצור בזמן, "יום הכיפורים" של ביטחון הפנים עלול להגיע מהר מן הצפוי, אם הוא לא כבר כאן.
ישנם פתרונות, אך כדי להשיגם יש צורך במעבר ממגננה למתקפה, מטיפול ב"מחלה" לטיפול מונע, משמע הרתעה. כאשר תיקבע מדיניות ברורה ויינתנו המשאבים הדרושים, יש סיכוי להקטנה משמעותית של הפשיעה. מי שאיננו מטפל באלימות ה"פשוטה" בצורה מהירה וחריפה, לעולם לא יוכל לטפל באלימות ה"קשה" כי היא תצמח כצמח פרא שלא ניתן לעצור את נביטתו.