הגם זו סאטירה? - חלק ב'

באלגוריות הפוליטיות שכתבו סופרי השמאל, הלא הם "השאננים לציון", בגנות הישגי צה"ל במלחמת ששת הימים ובגנות ההתנחלות בשטחים, הם נהגו לחלק את שנות המדינה לשתי תקופות - תקופת "ילדות" ותקופת "בגרות". להבלטת ההבדל בין שתי התקופות הם כיערו את הבגרות כתקופה שבה אבדה למדינה צעירותה צרת המותניים וחטובת הגוף, כאלגוריה לתוצאות מלחמת ששת הימים, שבעטיין הסתבכה המדינה ב"כיבוש" שהכפיל את ממדיה (הגיאוגרפיים) אך גם את מידותיה (המוסריות). לדידם של סופרי השמאל, ה"הסתבכות" הייתה אי-העמידה בפני הפיתוי של סיפוח "השטחים", והתרת תנופת ההתנחלות בהם. בתיאורי ההשמנה הציגו סופרים אלה את הניצחון במלחמת ששת הימים כ"ניצחון פירוס" (המלך שהביס את הרומאים במאה השלישית לפני הספירה ואמר על ניצחונו : "עוד ניצחון כזה – ואבדנו"), המחייב לדעתם נסיגה מ"השטחים" חזרה לגבולות "הקו הירוק". משמעות אלגורית זו של ההשמנה נחנכה לראשונה בספרותנו הפוליטית על-ידי א.ב. יהושע ברומן "גירושים מאוחרים" (1982). ב-1991 הורחב רומן זה בפרק נוסף, והופיע תחת שם חדש: "קנטטת הגירושים". יהודה קמינקא, גיבורו האשכנזי והאידיאולוגי של הרומן, מחליט להתגרש מאשתו נעמי, בת למשפחה מזרחית מירושלים, המאושפזת בבית החולים למשוגעים בעכו. בארה"ב מחכה לו קוני, אהובתו ואם ילדו מחוץ לנישואים. מנקודת ראותו של הוראציוס, הכלב של משפחת קמינקא, תוצאותיה של מלחמת ששת הימים הן כריח המטריף את דעתו, ריח "הנודדת-פורצת-הגבולות-התוספת-הפראית החותרת מזרחה",ואילו נעמי, בשרידי השפיות שנותרו לה, מסבירה לבעלה את סיבת הטירוף שלה באופן מפורש יותר : "יש כאן עכשיו תוספת... נפרץ הגבול. תוספת יש אצלי אולי אשה שלמה, שתי נשים לך". שתי מובאות אלה רומזות שתוספת השטח ממזרח לגבול 1967 דומה לביגמיה. המדינה פרצה את גבולה, שטחה הוכפל – ומאז חיים הישראלים בחטא, עם שתי נשים: האחת – חוקית, והשנייה – כבושה. ואכן, נעמי אינה מסוגלת להסתגל לחטא "הכיבוש", ודעתה נטרפת עליה בתהליך המתואר כאובדן שליטה על מעשיה. היא נתקפה בבולמוס של קניות, אוגרת כמויות אדירות של מזון ומבצעת גניבות קטנות בחנויות. עד שיהודה נאלץ לאשפז אותה בעכו (פרשנות לרומן זה מובאת בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית", 1983).

עקב אי-הבלטת המשמעות האלגורית הזו של השמנתו של רועי, מחסיר בני ברבש מסיפור המעשה של "המפץ הקטן" שתי הנחות יסוד, שעליהן הייתה הסאטירה הזו אמורה להישען בביקורתה על האידיאולוגיה של הימין: האחת – שמלחמת ששת הימים לא הייתה מלחמת אין-ברירה, אלא מלחמת כיבוש, והשנייה – שלא האידיאולוגיה מקיימת את ההתיישבות ביהודה ושומרון, אלא החמדנות של "השטחים". בהיעדר הבלטה מספקת של שתי הנחות אלה, מאבד מכוחו האירוע, שעליו סובב הכל ב"מפץ קטן": המראה הגרוטסקי של הגיבור תומך ההתנחלות, אשר עץ זית המבצבץ מאוזנו, ואין הוא מצליח להיפרד ממנו. משמעותו האלגורית של המראה הזה הייתה ברורה יותר, אילו היה הטיפול במוטיב ה"השמנה" שוחק עד דק את התהילה הצבאית המיוחסת למלחמת ששת הימים ואילו שקד יותר ברבש לשכנע שמניעיה של ה"התנחלות" ב"שטחים" לא היו אידיאולוגיים, אלא רק גשמיים ובלתי מוסריים. ולאחר הבהרת הרציונל שעל פיו הייתה אמורה להתפתח הסאטירה הזו, על-פי השקפתו הפוליטית של מחברה – ושאינו מצוי ביצירה, כדאי אולי להמשיך ולהבהיר את משמעות המוטיב הבולט השני באלגוריה זו – עץ הזית, שגם מובנו שלו נותר כאן מעורפל למדי. כידוע, במקרא נזכר עץ הזית בין שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל (דברים ח' ח'), וכעץ המאריך שנים, הוא מסמל עתיקות, שורשיות ושפע לדורות. כמו-כן זכה עץ הזית לסמל את השלום, בזכות חלקו בסיפור המבול המיתי: כשנוח שלח את היונה מתיבתו להביא ראייה לכך שהמבול הגיע לסיומו, היא חזרה אליו ובמקורה עלה של עץ זית (בראשית ח' י"א). אך ב"מפץ הקטן" מובא עץ הזית לא כסמל לברכת השפע ולשורשיות וגם לא כסמל לשלום. באלגוריה הפוליטית הזו הוא מייצג את "השטחים" ואת ההתנחלות בהם. כלומר: לנוכח כל האפשרויות שנותן המקרא, בחר ברבש לשלב את עץ הזית בסאטירה שלו דווקא במשמעותו הפוליטית-האקטואלית, כעץ המוזכר לעתים קרובות בחדשות, בדיווחים על התכתשויות הפורצות בעונות מסיק הזיתים בין פלשתינים לבין מתנחלים. ברבש לועג, כמובן, לסתירה במעשיהם של המתנחלים, שמצד אחד כורתים ושורפים את עצי הזית של הפלשתינים ומצד שני מדברים על אהבתם לארץ ישראל ושותלים עצי זית בהתנחלויות שלהם, כהצהרת כוונות לחיות בהן לנצח. אחרי שהובהרה משמעותם של שני המוטיבים הראשיים באלגוריה, ההשמנה ועץ הזית, קל להבין מדוע הצמיד ברבש לראשו של רועי (המייצג את הימין ש"התאהב" בשטחים) עץ זית (המייצג את ההתנחלויות בשטחים): אלמלא השמין (אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים) ואלמלא ניסה לרזות בעזרת דיאטה של זיתים, לא היה נתקע גלעין של זית סמוך לאוזנו השמאלית. אך מאחר "שנכנס לו (לרועי) עץ לראש", כלומר: הוא תמך ופעל למען ההיצמדות לשטחים על-ידי הקמת התנחלויות בהם, החליט ברבש להענישו על-ידי הגשמת המטרה הזו בשני שלבים: השתלת עץ זית בראשו והצמדתו באמצעותו לאדמה שעליה חמד להקים התנחלויות. בעשותו כך מעניק ברבש לקהלו הטבעי בשליש האחרון של "המפץ הקטן" את חווית השמחה לאידו של היריב האידיאולוגי, שאחרי שירה נלהבת של "אל נא תעקור נטוע" באירועי נטיעות והתנחלויות ביהודה ובשומרון, מתחנן עתה בקול בוכים, אחרי ש"נשבר" והתפכח מחזונו המשיחי, שיעקרו את עץ הזית ממוחו ויפרידו אותו מן ה"מוטציה" שצמחה בראשו. את הסכנה המומחשת במצבו הגרוטסקי של רועי מזהה בנו, אספי: "הסימביוזה בין אבא לעץ הייתה גדולה עד כדי כך, ששניהם הפכו למערכת אחת, כמו מין מדינה דו-לאומית, שאי-אפשר אפילו לחלום בה על הינתקות מבלי שאיבריה ייקרעו לגזרים". סימביוזה זו מומחזת בסצנת השיא של הסאטירה, כאשר מתברר "שעץ הזית היכה שורשים באדמה דרך האוזן הפנויה", אוזנו הימנית של רועי, בחלקת נטיעות חדשה, אשר על-פי הסכם אוסלו הייתה "אמורה להימסר בקרוב לרשות הפלשתינית". ריתוקו של רועי לאדמה באמצעות אוזנו, רומז לעונש שחקק המקרא למי שבחר מאהבה לאדונו בעבדות עולם: רציעת אוזנו על-ידי אדונו למזוזת דלת ביתו. אולם לא כך מבינים את מצבו של רועי עמיתיו המתנחלים. בעוד הוא נאנק בייסוריו, גואה התלהבותם לנוכח ההסבר של פורום הרבנים לגבולות מלכות דוד: "הנס המתחולל לנגד עינינו, יהודי מחובר לאדמה כעץ שתול על פלגי מים, הוא מסר ישיר מאת הקדוש-ברוך-הוא, שנחרד מהכוונה למסור אדמת-אבות לריבונות זרה". בשלב הזה כבר מאבד בני ברבש את העניין ברועי ובהלעגת הימין, וכיוון שאינו מוצא סיום לסיפור המעשה, הוא זונח את רועי בשטח הנטיעות כשהוא מוצמד בראשו לאדמה, כמושא מחלוקת בין גופים שונים התובעים עליו בעלות כ"אתר לאומי", וכאטרקציה מוקפת גדר לתיירים שיגיעו למקום לחזות בנס שהתגשם. להצדקת הסיום הזה מורה ברבש לאספי – שגם בסיפור הנכתב כסאטירה אמור להגיב על מצבו של אביו לא רק כמספר, אלא גם כבן – להסביר את פרישתו החפוזה מהסיפור: "אי-אפשר להמשיך ולספר סיפור שהגיע להתייצבות, גם אם המצב של הגיבור שלו ממשיך להיות חמור. לכן אסיים כאן. ואם בכל זאת ייקרה משהו יוצא דופן, כבר תוכלו לצפות בו בטלוויזיה".

רגע – יזדעק הקורא הסביר כלפי מחברו של הסיפור – הצגת את רועי, יריבך הפוליטי, כאידיוט גמור, הענשת אותו בנשיאת עץ זית על ראשו ושמחת לאידו כאשר העץ רצע את אוזנו והצמית אותו לאדמה, אבל איפה ההתמודדות עם האידיאולוגיה, שאותה, ולא את הגיבור, היה בכוונתך להצמית לקרקע? על מה מבוססת הנחתך, שכל המפעל החלוצי של ההתיישבות ביהודה ושומרון, המפעל שנאבק על הותרת הנחלה הלאומית בידי העם היהודי, צפוי לקרוס בקרוב, בהתרחש "המפץ הקטן"? ועל מה אתה מבסס את "הבשורה" המשתמעת מ"השבירה" שבָּדיתָ לרועי, כאילו המתנחלים עומדים אף הם "להישבר", כלומר : להתפכח ממה שאתה מתאר כ"הזיה משיחית"? היכן הוכחת שהאידיאולוגיה של יריביך היא רק "הזיה משיחית" מטורפת, שאין לה שום הגיון מדיני-פוליטי-צבאי ושום עומק תרבותי-ערכי? והרי כדי להתמודד עם נושאים רציניים מהרמה הלאומית-תרבותית-אידיאולוגית לא די בקטעי בדחנות של סטנדאפיסט, דוגמת הקטע הבא, הכתוב באירוניה ז'ורנליסטית, שממנו אמור הקורא ללמוד על המתרחש בשטחים: "השמש זרחה והבורסה צנחה, וזוג פלשתינים חשודים, נערה בת שנתיים ובחור בן ארבע, נהרגו מפגיעה של ילד ישראלי שמשרת כצלף בצנחנים ולא יכול היה לדעת שהשיטוט שלהם במגרש המשחקים המוזנח אינו למטרות הצבת משגר טילים, ולכן לא יאשימו אותו אלא את ההורים של הפרחחים, שלא יודעים לשמור עליהם כמו שצריך, או שולחים ילדים למשימות חבלה... החדשות האלה מרגיעות את אמא מאוד, כי הן רגילות לגמרי". קטע בדחני נוסף מסוג זה הוא תיאורו של אספי את הוויכוח בין סבתו לחיילים, אשר באו לפנות את הנוטעים מהחלקה, שעל-פי חלוקת הגדה לשטחי A, B, ו-C בהסכמי אוסלו, אמורה להימסר לידי הפלשתינים – קטע שנועד לשים ללעג את המושגים "מולדת", "לאום" ו"זהות": "וניסינו להסביר להם שהמקום הזה הוא ערש עמנו, ושאנחנו כאן גם בשבילם, בשביל החיילים, ושמולדת לא מחליפים ולא מחלקים, והזכרנו להם שיהודי לא מגרש יהודי, אף-על-פי שאני יודע שכמעט בכל יום יהודי שודד יהודי, ויהודי מרמה יהודי, ויהודי רוצח יהודי, שלא לדבר על מה שיהודים עושים לפעמים ליהודיות, שזה בכלל איום ונורא... ומיד עלתה אצלי השאלה אם מותר ליהודייה לשקר ליהודי שבא לגרש אותה, גם אם בסוף מתברר שהוא בכלל דרוזי, אבל את הדבר הזה היה קשה לדעת, כי קראו לו תמיר, והוא נראה ממש כמו החיילים היהודים שלו". מילא, אומר הקורא הסביר, ניתן לסלוח לברבש על הכישלון הספרותי: סיפור לא מעניין, הכתוב בשפה עיתונאית שטוחה, הנמתח באופן מאולץ מממדי פילטון לממדי נובלה, תוך החמצת פיתוחה של המשמעות הפוליטית של המוטיבים הראשיים: ההשמנה ועץ הזית, ותוך נטישתו החפוזה של סיפור המעשה בסיום סתמי וחסר משמעות; אך כיצד ניתן לסלוח לכותב, שהחליט לכתוב סאטירה פוליטית על האידיאולוגיה של יריביו, ובעוד מטרתו המוצהרת כה ברורה, הוא מתחמק ממנה ומסתפק בניבוי התרחשותו של "המפץ הקטן" אצל המתנחלים ואצל תומכיהם – התרחשות שתגשים לשמאל הישראלי את האשליות שבהן הוא דבק: שנסיגת ישראל לגבולות "הקו הירוק" תביא לוויתור הערבים על "זכות השיבה", ועל "מדינת כל-אזרחיה", ושבמקום ליזום מגבולות נוחים אלה את המלחמה העשירית נגד מדינת היהודים, יכירו במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ישתפו עימה פעולה בכינון מזרח תיכון חדש ויאפשרו לה להתפתח בתנאי שלום לדורות. אפשר רק לתמוה אפוא כיצד סאטירה פוליטית עלובה שכזו עברה את אישור המערכת של "הספריה החדשה" ושולבה באחת מסדרות הפרוזה היותר איכותיות במקומותינו; וכיצד יכול היה עורכו של הספרון הזה והמו"ל שלו, מנחם פרי, לכתוב על הדש האחורי שלו כי "ברבש לא כתב אלגוריה קמוטת מצח, אלא סיפור כֵּיפי, משעשע ומבריק, שבו עץ זית הוא קודם כל עץ זית".