אחד המנהגים החמודים בין בני הנוער ושירד לאט לאט גם לגילאים הצעירים יותר, הוא החיבוקים והנישוקים בפגישות. בתחילה הבטנו על זה בהלם. עד אז היו חיבוקים ונישוקים שכאלה נחלתם של שמעון פרס עם מכובדיו, ושל דודות מכובדות. אבל בני נוער? בינם לבין עצמם? בפרהסיה? בלי שיכריחו אותם? בלי דודה מצפה ממולם? הפתעה.
אמהות הביטו בפליאה, בודקות מאיפה זה בא ומה זה היה לנו. אבל מנהג זה אומץ מהר מאוד על-ידי מבוגרים, ע"י נשים וגברים חילוניים וגם דתיים. כל הארץ חיבוקים חיבוקים. נפגשים. מתחבקים, טופחים על השכם וגם מוסיפים נשיקות על הלחיים.
אז הנה בימים טרופי שפעת אלו, בפרוץ אלינו שנה חדשה ובהיכנס הילדים חזרה למוסדות הלימוד המצפים, עולה שאלה: להתחבק או לא להתחבק? להתנשק או לא להתנשק?
כמקובל בפגישות של תחילת שנה, החצרות של בתי ספר רועשות מקולות נישוקים וחבטות כתף שבחיבוק. נראה שהשנה זה קצת יוריד הילוך. ואולי בכלל כדאי שהשנה זה יפחת? חבל. נכון. אבל כשחוזרים ממקומות שונים, לאחר שנפגשו באנשים שונים, אי-אפשר לדעת מה היה להם. מה עבר. אולי פגשו ונגעו במישהו שנפגש או נגע במישהו שחולה או חלה או נפגש עם חולה שפעת. כן, השפעת ההיא.
אז השנה היכנסו למוסדות הלימוד בשמחה ובשלווה. תוכלו לתקוע ידיים, לחייך, להגיד שלום יפה. אולי לטפוח על השכם בברכה. אבל אולי כדאי שנתרגל להפסיק מהחיבוקים נישוקים האלה. אנו לקראת הסתיו הידוע ברגישותו למחלות חורף, בשפעות למיניהן. אז כדאי להימנע בינתיים ממגעים לא ממש נחוצים.
עד שנדע שהמחלה עברה, שנדע שאין חשש, שאין סכנה.
אז רפואה שלמה לכולם, ושנה טובה ופורייה.
