בשלהי שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת יזם וילי גפני, מי שעמד בזמנו בראש המרכז הבינלאומי לשלום, את הקמתה של קבוצה חברתית-פוליטית שרוב חבריה היו ממוצא מזרחי, אשר תהווה משקל נגד ל'שלום עכשיו'. לחברי הקבוצה, למיטב זיכרוני, היה מכנה משותף אחד רחב, הפוך מזה של שלום עכשיו: הם האמינו כי רווחה לשכונות ולעיירות הפיתוח תקרב את אוכלוסייתן של אלה לשלום, לא להיפך, כפי שחברי שלום עכשיו סברו.
עם הקבוצה ההיא נמנו, למעט עבדכם הנאמן, דמויות כמו שושנה יובל (עו"ס ורעייתו של פרופסור ירמיהו יובל), ד"ר יוסי דהן (סוציולוג), דוד עמיאל (עו"ס ופעיל חברתי בירושלים), צבי גורן-גרמזנו (סופר ופעיל חברתי), יהודה אלוש (בנו של ויקטור אלוש, ממייסדי הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70' של המאה שעברה), משה שמש (רו"ח ומחנך), סעדיה אלוס (מזכיר מועצת פועלי אופקים ופעיל למען נכים) ובן דרור ימיני, עיתונאי, פובליציסט וסופר ('אגרוף פוליטי').
חבורה זו, תחת המטרייה של המרכז הבינלאומי לשלום, נהגה, לפחות בימיה הראשונים, להיפגש אחת לשבוע במשרדי המרכז, לדסקס, להעלות רעיונות, כיווני פעילות ועוד. מאוחר יותר היא העתיקה את מפגשיה כל פעם ליישוב אחר, לרוב עיירת פיתוח כזו או אחרת.
המפגשים אז היו סוערים במיוחד, בעיקר לנוכח העובדה שבאותן שנים שלטה במדינה ממשלת שיתוק לאומי בראשותם של ה"ה יצחק שמיר ושמעון פרס. בין הנוכחים היו גם כאלה שסברו כי רק מהפיכה כמו זו שבוצעה ברומניה באותם ימים (שלהי 1989) תביא מזור לתחלואי המדינה, החברתיים והמדיניים. אולם מי שבלט מעל כולם, כמעט בכל פרמטר, היה בן דרור ימיני.
לכל מפגש היה ימיני מגיע כשהוא אחרי שיעורי בית מעמיקים. תמיד מצויד בחומר רלוונטי. ימיני התבלט בדיוק בעובדות, בניסוחיו המדויקים. הוא הגן על דעותיו בצורה רציונלית, מגובה במסמכים. הוא מעולם לא הוביל לשום קיצוניות. כשאחרים דיברו, שמעו אותם. אבל כשהוא דיבר, האזינו לו, הקשיבו לו.
הקבוצה הזו, שכל החברים בה היו אוהבי ישראל ורודפי שלום (יש אופציה כזו, תתפלאו), התפוגגה עם הזמן, חודשים אחרי שקמה, ולא נודע כי באה אל קרבה. ומי שבלט בה כבר אז, בולט בה גם היום, הלוא הוא בן דרור ימיני.
מזה תקופה ארוכה אני עוקב אחר רשימותיו של ימיני, הן במעריב והן באתר NRG, ודומה כי עם הזמן כתיבתו הולכת ומשתבחת. הוא בקיא, הוא מתמצא, הוא חד, הוא שנון, קשה "לסבן" אותו בסיפורים, קשה להתקיל אותו. רשימותיו, חלקן מתורגמות לאנגלית, הן מורה נבוכים לכל ישראלי המוצא עצמו מותקף בשל מדיניות ממשלות ישראל באשר הן. אפשר למצוא בהן, ברשימותיו, חומר מצוין למגננה מפני כל התקפה, הן מצד אויבי ישראל והן מצד "אוהבי ישראל" כדוגמת השופט גולדסטון ודומיו, שתמיד רוצים לעזור לנו לעזור לעצמנו...
תקציב ההסברה של משרד החוץ, כך על-פי הפרסומים, הוא קטן יותר מתקציבה של מועצת להבים בדרום. לא יותר מכמה מיליונים, כך על-פי פרסומים בתקשורת. אבל לא זו הסיבה שמערך ההסברה שלנו לוקה בחסר, בלשון המעטה. הסיבה היא הרבה יותר עמוקה. יותר מורכבת. לכן, בימים קשים אלה, ימים שבהם קשה כבר להבדיל בין ידיד לבין "יזיז", טוב יעשה משרד החוץ אם ינצל את כישוריו ויכולותיו של העיתונאי, הפובליציסט והמשפטן בן דרור ימיני, וירתום אותו למערך ההסברה של ישראל. ימיני הוא נכס, וכל זמן שהוא לא שם, במשרד החוץ, כחלק ממערך ההסברה, אולי אפילו כממונה על מערך ההסברה, עם תקציב נורמלי, ההפסד כולו שלנו - של מדינת ישראל ועם ישראל היושב בה. ויפה שעה אחת קודם!