כרבים אחרים, הופתעתי ונדהמתי מההחלטה להעניק פרס נובל לשלום לנשיא ארה"ב,
ברק אובמה, מבלי שעשה מעשה עם "קבלה" מעשית ועוד בתקופה כה קצרה של נשיאותו.
למדתי, כי פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום, שהתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו-כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את המלחמה והחליפו אותה במשא-ומתן במטרה להגיע לשלום.
ואכן, ברק אובמה קיבל את הפרס על מאמציו לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים, וזאת כרבים אחרים אשר קיבלו בזכות מאמצים ופעולות, ולא בהכרח עבור הצלחה ותוצאות במעשים שהסתיימו בפועל, אם יסתיימו.
גם
יצחק רבין,
שמעון פרס ומיודענו
יאסר ערפאת, לא קיבלו את הפרס על התוצאה, וכידוע, המאמץ נכשל, אלא עבור המאמץ והמעמד.
הייתי מציע לחברי ועדת הפרס, שיישבו על המדוכה ושיקבעו קריטריון נוסף וחדש לקבלת פרס נובל לשלום, והוא - הענקת פיקדון לקבלת הפרס תמורת הפעילות והמאמץ, כלומר הוא יוענק באופן סופי בסיום התהליך, או שלא יוענק אם ייכשל התהליך, אחרת נמצא את עולמנו רק במאמצים ובלי תוצאות.
