תגיד, שאלתי ראש רשות ותיק ממרכז הארץ, זה נכון שהצעת לחבר מועצה בקואליציה שלך לרוץ בבחירות הקרובות לראשות העיר במקומך? "כן", הוא השיב לי, "ואם יציעו לי תפקיד ממלכתי, אני עוזב כבר היום ומפנה לו את הזירה". אבל רק עכשיו נבחרת לקדנציה שלישית, שאלתי בתמיהה. "צודק", השיב לי, "אבל אני שחוק כבר. לא יהיה אכפת לי לקבל תפקיד אחר, ממלכתי, לאייש אותו כמה שנים ואז שוב להתמודד על הראשות ביישוב שלי", השיב לי. משהו כמו בני ווקנין באשקלון, שאלתי. "כן", השיב לי, "ורצוי שזה יקרה לפני שמישהו יצטרך לסדר לי תפקיד בחברה לאוטומציה...".
עד כה עבדתי - ועדיין אני עובד, אבל אתייחס לעבר בלבד - עם כמה וכמה ראשי רשויות (ערים ומועצות מקומיות). כולם, לדעתי, הפגינו מקצועיות בתפקידם. כולם היו לוקאל פטריוטים והקדישו מזמנם וממרצם מעל ומעבר לטובת היישוב שבראשו עמדו. אבל, כולם הבינו כי אין מעמדו של ראש רשות בשנים האחרונות זהה לזה של ראש רשות מלפני עשרים שנה למשל. אם הייתי צריך היום להגדיר בשתי מלים את מעמדו של ראש רשות הייתי בוחר בצמד המילים "פקיד-על". וביותר משתי מילים: "פקיד-על נטול סמכויות משמעותיות".
בעידן של היום, עידן של אחריות אישית, שקיפות ותקשורת נושכת מחד גיסא, ויועץ משפטי השולל כמעט כל פעולה ש"לא נראית לו" לצד שורה של מבקרים (מבקר הרשות, מבקר משרד הפנים ומבקר העירייה) מאידך גיסא, הופך ראש רשות, אלא אם הוא "שריף" כדוגמת שלמה לחיאני בבת ים או יוסי בן דוד ביהוד-מונסון, לסוג של פקיד בכיר נבחר. לא יותר. לכן לא הופתעתי מתשובתו הכנה של אותו ראש רשות לעיל, שאותו אני מכיר ומוקיר. וגם לא הופתעתי מעולם, שאחד מראשי הרשויות שעמם עבדתי, ראה עצמו מועמד לכל תפקיד ממלכתי שהתפנה.
(במאמר מוסגר אציין, כי בישראל של היום יש מי שראויים לתואר "ראש העירייה" ויש הראויים לתואר "ראש העיר", אבל זו כבר אופרה אחרת, נפרדת).
לפני שנים עבדתי עם ראש עירייה מוכר וססגוני. שנתיים לפני כן נבחר אותו ראש עיר לקדנציה שלישית, מה שלא קרה עד אז באותה עיר מעולם. אותו ראש עיר, שהיה דובר צרפתית על בוריה, מאוד רצה בזמנו להתמנות לתפקיד שגריר ישראל בבלגיה, אולם הדבר לא צלח בידו. גם לתפקיד יו"ר דירקטוריון רשות הדואר הוא לטש עיניים, אבל הוא מעולם לא הצהיר על כך באופן פומבי, כדי לא לפגוע בסיכוייו להיבחר לקדנציה רביעית כראש עיר, אם וכאשר יחליט להתמודד.
בשלהי 2002, לאחר שנואש מלקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, החליט אותו ראש עיר להתמודד לקדנציה רביעית, למרות שהסקרים ניבאו לו מפלה - מה שאכן קרה בבחירות שנערכו ב-2003, כשהתברר כי קיבל מינימום קולות מבין שלושה מועמדים.
לכישלון של אותו ראש עיר היו סיבות רבות, ייתכן ואני אחת מהן, אבל הבולטת שבהן, לפחות לטענת כמה עיתונאים מקומיים, היא העובדה שאותו ראש עיר של הקדנציה הראשונה איננו אותו ראש עיר של הקדנציה השלישית!!! כאשר ביקשתי הסבר לדברים, נאמר לי כך: בקדנציה הראשונה רקם אותו ראש עיר תוכניות ולחם במשרדי הממשלה השונים כדי שיתקצבו את אותן תוכניות. בקדנציה השנייה הוא יישם את אותן התוכניות, ואף הקדים את זמנן של מספר תוכניות שהיו מתוכננות לעתיד רחוק יותר. אבל, כך אותם עיתונאים מקומיים, לאחר שנבחר לקדנציה שלישית, הוא החל לרקום לעצמו חלומות לחיים נוחים יותר, נטולי מפגשים עם נרקומנים, מחוסרי דיור, נזקקי רווחה וסעד, מובטלים ואפילו, תתפלאו, סתם חברי ילדות. ובמלים פשוטות, שגריר ישראל בבלגיה או יו"ר דירקטוריון הדואר...
הציבור בעיר לא אהב את התנהלותו של אותו ראש עיר בקדנציה האחרונה, ובבחירות ב-2003 הוא הראה לו את הדרך החוצה מלשכת ראש העיר. אותו ראש עיר לא ראה בכך אבדה גדולה, מה גם שתוך פרק זמן קצר הוא זכה לתפקיד בלשכת שר בכיר, כיועץ לענייני רווחה וכו'. תפקיד ממנו נפרד לאחר שאותו שר חצה את הקווים לקדימה.
בישראל, בניגוד לארה"ב למשל, יכול ראש עיר לכהן בלי סוף, והיו מספיק ראשי עיר כאלה. אריאב, קסטרו, קולק, נאווי ואחרים. מייקל בלומברג, ניו יורק, מנסה מזה זמן מה לשנות את החוק המגביל כהונת ראש עיר לשתי קדנציות...
שלטון, אמר פעם מוטי מורל כמדומני, משול לבגד שלובשים; אם לא מחליפים, זה מתחיל להסריח. לכן הגבלה בזמן, בקדנציה, איננה עונש קולקטיבי; אולי היא עונש למוגבל עצמו, הרואה את ההגבלה באופן סובייקטיבי, אבל לציבור היא משב רוח מרענן.
בכנסת ישראל, עד לא מכבר לפחות, כיהנו ח"כים מסויימים שנים רבות. עד כדי כך, שאיש אינו זוכר אם אי פעם הם עשו משהו אחר חוץ מלעבוד במשכן שבגבעת רם בירושלים. שמעון פרס, חיים רמון, יוסי שריד, מאיר וילנר, טופיק טובי ואחרים. אבל מאלה ומהקולגות שלהם מיותר לצפות כי יחוקקו חוק שיגביל אותם לשתי קדנציות. אפילו לא לשלוש וארבע. אבל כן אפשר לצפות מהם לחוקק חוק שיגביל בזמן כהונתו של ראש עיר, כמו רמטכ"ל וכמו מפכ"ל, להבדיל כמובן. למה? ע"ע המקרה לעיל, של אותו ראש עיר שלא חדל ולו ליום אחד לחפש לו ג'וב אחר, נוח יותר.
אולם, לא רק כהונת ראש רשות יש להגביל, אלא גם כהונתו של רב רשות (עיר, מ.מ, מ.א וכו'). הסיפור הבא ימחיש את האבסורד שבמינויו של רב ל"כל החיים". עם קום המדינה עלה הרב מישאל מכלוף דהן לישראל ממרוקו. הרב דהן, שנולד בתר"פ (1919), התיישב בבאר שבע וזמן קצר לאחר מכן מונה לרב הראשי ספרדי של עיר האבות. הרב ז"ל כיהן בתפקידו עד יום מותו ב-1997, אז החליף אותו הרב יהודה דרעי, לאחר חמישים (?!) שנות כהונה. זאת ועוד, שנים לפני פטירתו חלה הרב במחלה קשה והיה מרותק למיטתו. כל אותו זמן הוא המשיך לכהן בתפקידו כרב ראשי ספרדי של העיר עם כל המשתמע מכך. איש לא היה מסוגל להזיזו מתפקידו, ולא רק בגלל ש"לא נעים לפטר חולה...".
בישראל, לצערנו הרב, תפקיד ציבורי, הן מינוי והן בחירה, הופך להיות ל"תפקיד לכל החיים". כאילו שהגבלה בזמן היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש העיסוק. נהפוך הוא: איוש משרה ציבורית מבלי להגבילה בזמן, היא סוג של פגיעה בדמוקרטיה. דמוקרטיה יכולה לשמר את עצמה רק ע"י חילופי גברי, שמובילים לחילופי רעיונות, שינויי תפיסה והשקפה, דרכי ניהול ועוד.