לפני 2,700 שנה, כשירמיהו ניבא כי "מצפון תיפתח הרעה" (ירמיהו א' י"ד), הוא התכוון לסוריה. בעולמנו המשונה, נבואה זו מתקיימת כנראה בסקנדינביה.
על פני השטח, על הסקנדינבים להודות על הטוב שנפל בחלקם: מראה נהדר, מכוניות בטוחות, שפע מים, נופים קדומים, מדינת רווחה נדיבה. לנורווגים יש אפילו בארות נפט, שהתמלוגים מהן מוגנים היטב מפני תשלומי סובסידיות לחקלאים ולתעשייני האיחוד האירופי. אלא שמתחת לקצה הקרחון, המציאות עגומה יותר.
בסרטו של וודי אלן "סיפורי ניו-יורק", נשאל תושב העיר אם אינו חושש להסתובב בעיר בשעת לילה (זה היה לפני תקופתו של ג'וליאני). "לא, ניו-יורק אינה מפחידה אותי", עונה השחקן, "מקומות אחרים דווקא כן - שוודיה מפחידה אותי". ויש לכך כנראה סיבה טובה. לפזמונאי הצרפתי-יהודי, סרז' גינסבורג, הייתה תחושה מוקדמת כשהתבדח על האנטישמיות הנורדית: "הטיטאניק הוטבעה על-ידי 'אייסברג' (קרחון) - יהודי, כמובן."
לפני כמה חודשים, גילו הישראלים לתדהמתם כי היומון השוודי הגדול "אפטונבלדט", מאשים את חיילי צה"ל בחטיפת פלשתינים על-מנת לקצור את איבריהם. כשתבעה ישראל מממשלת שוודיה התנצלות על עלילת הדם, השיבה זו כי האשמה פומבית של העיתון בשל המאמר הנדון הינה בגדר פגיעה בחופש הביטוי. אולם כשעיתון שוודי אחר פרסם ב-2006 קריקטורה אנטי-מוסלמית, הן העיתון והן ממשלת שוודיה פרסמו לאחר מכן התנצלות על פגיעה ברגשות המוסלמים. במילים אחרות, פרסום עלילות דם אנטישמיות מותר, אך לגלוג על האיסלאם - אסור; מותר לשקר, אך לא לצחוק - בדיוק כמו במנזר הימי-ביניימי המתואר בספרו של אומברטו אקו "שם הוורד".