אבא קובנר, "פרידה מהדרום", ספריית פועלים, 1949 -
"מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ...
קְרוּעוֹת גְּזוּרוֹת -
בְּיַם קְסָדוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ -
כַּפּוֹת גְּבָעוֹת
וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה.
גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה".
אנחנו נמצאים שנה אחרי המלחמה בעזה. באוקיינוס המילים, שמציף אותנו בעקבות המלחמה הזו, חסרה לי הצעקה של אבא קובנר בשירו - "גרניקה על כל גבעה".
המשורר אבא קובנר, קצין בחטיבת גבעתי, שלחמה בחזית הדרום ב-1948, ידע גם לתת ביטוי לכאב אל מול כפרים ערביים שרופים ואזרחים שגורשו בזדון מבתיהם.
באותה מלחמה קשה כותב אבא קובנר לנוכח מראות הרס, פליטות וסבל של כפריים ערבים - "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה, עַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה".
למרבה הצער, באותה מלחמה שהתרחשה לפני כשנה, הייתה חסרה בשירה העברית הצעקה - די לטירוף!!! די לירי הקסאמים על שדרות ויישובי עוטף עזה, די לירי הטילים לעבר המקום הצפוף ביותר בעולם, רצועת עזה. רק נותרנו עם "פניני לשון" של כתבים צבאיים בטלוויזיה הישראלית, שבמלחמה לפני שנה התפעמו בקולם המרטיט "מהמראה המרהיב של ענני עשן מקושטים בצבעים אדמדמים" המכסים את עזה.
נותרנו עם כתבים צבאיים, שהביסו ברחובות עזה את השפה העברית, והשפילו את אוצרותיה היפים על-רקע עשן מיתמר "במראה המקסים" המסתלסל על לשונם היישר אל תוך המרקע, ומשם אל קהל צופים, המקבל בשפה העברית "מראות מרהיבים" ו"מראות מקסימים" של אש ותימרות עשן הקוטלות חייהם של מאות אנשים, נשים וטף.
נותרנו עם בריח ומסגר, שהספרות והשירה העברית החליטו באמצעותם לנעול את הלב ואת היצירה, ולקבל "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה, גֶּרְנִיקָה עַל כָּל סִמְטָא, גֶּרְנִיקָה בְּעַזָּה". גרניקה במלחמה מיותרת, שפירות ביאושיה עולים היום על שולחננו. וחבל שלא השכלנו למנוע אותה. באמת חבל.
