חבל, שעכשיו ניאלץ לעשות תחת לחץ לא מכובד את מה שהיה שומה עלינו מייד כשהועלו ההאשמות: לחקור, ולא להסתפק בתחקיר צה"לי, כי אין גוף שיכול לחקור את עצמו באופן אובייקטיבי.
לא מדובר בגישתו הכללית, המקוממת, של דוח גולדסטון, כ"א בהאשמות הספציפיות. שאם אין בהן ממש, מי כמונו מעוניין להפריכן. ואם - כפי שטוען סבר פלוצקר, המצטט (15.10) ממאמר ביקורתי שכתב עוד בעיצומן של הקרבות "ישראל 'הגיבה בפראות' על ירי הרקטות של חמאס ו'טוב שכך', אמרה אתמול בראיון שרת החוץ ציפי לבני" - אזי בוודאי שחייבים אנחנו לברר גם לעצמנו האם זו הייתה מליצה בלבד ואם לאו, איזו "פראות" מותרת ואיזו - אסורה? מכל מקום, אסור להיראות כמי שמתחמק ומנסה להסתיר משהו. ואם תעלה החקירה שלנו, חלילה, שמנהיג צבאי או אזרחי עבר את הגבול, גם אז עדיף שנתמודד עם זה אנחנו לבדנו.
מתבקש גם חשבון נפש פוליטי, ללא קשר לאיומים הבינלאומיים.
שנים רבות דורש מחנה השלום לסגת מן השטחים "הכבושים", מפני שכל עוד אנחנו כובשים, העולם כובל את ידינו במלחמתנו בטרור שיוצא מתוך אוכלוסיה הנתונה לאחריותנו.
לעומת זאת, אם אחרי נסיגתנו, הטרור יימשך - "אוהו, אז ניכנס בהם: נפציץ, נפגיז, נהרוס, וכל העולם יקבל זאת!" ב'עופרת יצוקה' פעלנו לכאורה לפי התסריט הזה: פינינו את השטח, ולאחר שירי הטילים רק גבר - "הגבנו בפראות". אלא, העולם משום מה לא שיחק לפי התסריט. הנושא הזה אומר דרשני, וגם השאלה כיצד קרה הדבר, שבעוד השמאל טוען תמיד, שמדיניות הימין היא שמבודדת אותנו בעולם, דווקא ממשלת אולמרט-לבני שממש התמכרה ל"שלום", נאלצה להילחם שתי מלחמות והותירה את ישראל בעימות בינלאומי חריף ומשברי שעוד לא היה כמותו?
מתבקשת גם חקירה השוואתית של שתי המלחמות. הראשונה נוהלה על-פי דוקטרינה "שלום-עכשיווית": תפסו שטח ונסוגו, מחשש "כיבוש"; חסו על מסגדים, מרפאות ובתי ספר אף שירו מתוכם; העדיפו "צריבה תודעתית" על ניצחון. כתוצאה מכך, נצרב בתודעה דימוי של מפלה לישראל, ללא קשר לאבידות האמיתיות של חיזבאללה. גרוע מכך, חל פיחות חמור במעמדו של צה"ל. וכאן ראוי לחקור: האם אופן ניהול המלחמה השנייה של ממשלת אולמרט ( לא הצורך, שעליו אין ויכוח) הושפע מן הרצון לשקם את מעמד הממשלה והצבא שנפגע במלחמה הראשונה? 'עופרת יצוקה' - כ"תיקון" ל-'לבנון השנייה'? ואם כן, האם זו חוקיות פנימית, שפייסנות גוררת אחריה "פראות"?
שום נזק לאומי - להבדיל ממפלגתי - לא ייגרם לישראל מחקירת ההיבטים האלה. על כל סנטימטר ממולדתנו כדאי וראוי שנעמוד על שלנו, אפילו לבדנו. אבל לריב עם כל העולם על מוסר לחימה ולהשאיר בידי אויבינו את השליטה המוסרית, ה-"moral high ground"? לא ולא!
חייבת להיות חקירה שלנו, גם כדי לשים קץ להצעה המרומזת, המסוכנת, של נתניהו: הסירו מעלינו את גולדסטון, ו"ניקח סיכונים" נוספים (בעברית: עוד נסיגות ועוד גירושים). אובמה מיהר כמובן לקבל את ההצעה. המחיר הקשה ייחסך מאיתנו רק אם נקדים ונעשה את החקירה בעצמנו ונסיק את המסקנות באמינות ובאומץ, כיאה למדינה חופשית ודמוקרטית שאינה פוחדת מן האמת.