רוח קרב מפעמת בקרב רבים מן הפרשנים, הפוליטיקאים והאקדמאים מן השמאל במלחמתם בדוח גולדסטון. הם נכונים להילחם נגד כל העולם על עקרונות חשובים ונכבדים כמו כבודו של צבאנו וזכותנו להילחם בטרור תוך מתן מקסימום הגנה לחיילינו. אלא, בכך הם שוכחים את אשר הם מטיפים למחנה הלאומי: שזה טירוף להתעמת עם כל העולם על שטחים והתנחלויות, כי אנחנו מדינה קטנטונת וכדי לשרוד עלינו להתגמש, להיות חכמים, לא צודקים.
איש אינו מציג שאלות קשות למחנה השלום, אשר שתי המלחמות שנלחמה ממשלת אולמרט-לבני - לבנון ב' ו'עופרת יצוקה' - היו מלחמותיו, כלומר מלחמות שנגרמו על-ידי נסיגות: נסיגת ברק מן הלבנון ונסיגת שרון מעזה. בעזה נכנס החמאס לתוך הוואקום, ובלבנון החיזבאללה. בשני המקרים התוצאה הייתה אחת: אותו הטיל נפל גם כאן וגם כאן, רק שמת"א וצפונה קראו לו "קטיושה" ומתל אביב דרומה זה היה "גראד" (מדוע? מפני שלפני 'ההינתקות' הימין הזהיר שהנסיגה תביא קטיושות על אשקלון והשמאל צחק: הזוי, הזוי! על כן, וכדי שלא להשאיר את אנשי הימין צודקים, החליטו לקרוא לקטיושה הנופלת על אשקלון - "גראד"!).
מכל מקום, שתי המלחמות האחרונות הללו, פרי מדיניות הוויתורים והנסיגות, הביאו עכשיו על ישראל בידוד בינלאומי שעוד לא היה כמותו, עד שקשה להתאפק מלזעוק: את מולדתכם, את ה"ציון" של הציונות אתם רוצים לנטוש, והכל - כדי שלא להישאר בעולם בלי ידידים, אבל בגלל דו'ח גולדשטיין אתם מוכנים לריב עם כל העולם!