על פגושיהן של לא מעט מכוניות מודבק שלט - איך אני נוהג? נשאל בו. יש מספר לצלצל ולדווח. לדווח? בואו נדייק: להלשין - אם רע, להחמיא - אם טוב. לפני זמן קטן נסעתי אחרי מכונית כזאת. להחמיא אינני יכול ולהלשין אינני רוצה. לא אצלצל למספר הנתון אבל ברשותכם, אשתף אתכם.
מאחר שהנהג שאל באמצעות המדבקה - אשיב לו, כאן ועכשיו. אתה נוהג רע. אתה מסכן את המכוניות הנוסעות על הכביש וגם אותך. אין לך גבולות. אין לך שוליים. נהגת על מכונית פרטית רגילה כאילו הייתה מכונית מירוץ. השתוללת. זיגזגת. עקפת בלי לאותת, אף שלא היה מקום וגרוע מזה - לא היה זמן מספיק לעקיפה. הנהיגה הפראית שלך חייבה נהגים אחרים לסטות ממסלולם, להסתכן על לא עוול בכפם ועל לא-כלום בנהיגתם.
רשמתי את מספרך. שיהיה. לא אעשה בו שום שימוש, אבל אתה לא יכול להמשיך לסמוך על חמלתי. אתה חיידק אלים. אולי אף - אלוהים - רוצח שקט. נהג כמוך הוא התגלמותו של מי שמכונה "הישראלי המכוער". מצטער אין לי הגדרה אחרת לאפיין אותך (נהיגתך היא סימפטום) ואת התנהגותך האיומה והנוראה על הכביש. אולי אתה כזה גם מחוץ למכונית - במקום העבודה, בבית, בחוג החברתי. גס. פרוע. לא מתחשב. אלים. אלוהים, כמה אלים.
ברמזור עצרת. לזכותך ייכתב כאן - לכל המעט לא "גנבת" רמזור. לא עברת באדום. אבל עישנת, וסיימת, ומעכת את הבדל והתזת אותו כמו יריקה מחוץ לחלון המופשל. ושמעתי אותך - בי נשבעתי - מקלל את העולם, את הנהגים, את "כל הישראלים". לרגע - להרף עין וכהרף - אין, במהירות של מצמוץ, של ניד עפעף, הצטלבו מבטינו. אני זוכר את העיניים הקרות והארסיות שלך. המאיימות. זיהיתי בהן את התכונות שהפגנת בנהיגתך הפרועה, שלוחת הרסן. לא אמרת דבר, רק הבטת בי, אדם זר שאינך מכיר, איש מעולם לא פגש אותך.
התלבטתי. הלבטים נקפו את מצפוני. היססתי. ההיסוס ייסר אותו. להתקשר? להלשין? החלטתי לא להתקשר. האם מעלתי בתפקידי כאזרח שומר חוק בכך שלא דיווחתי, כפי שהתבקשתי מלשון המדבקה, על נהיגתך הפרוע והאלימה, המסכנת חיים? האם אם וכאשר תגרום, חלילה, תאונה גם אני - הו לא - אהיה שותף עקיף בגרימתך ואאושם, חלילה, בסעיף של אי-סיוע למניעת פשע?
אל תסמוך על טוב לבי, על פחדיי, על לבטיי, על היסוסיי. אתה חייב לנהוג (תרתי משמע) במתינות, בריסון, באיפוק. לנהוג כחוק. להאט היכן שנדרשת האטה. אתה יכול להאיץ במקום שבו מותרת האצה. במסגרת החוק. בלי חריגות. בלי פירוש מוטעה שלו או, גרוע מזה, זלזול בו, אי-ציות לו.
כפי שנהגת, במקום ובזמן שבו הייתי עד לנהיגתך - היית (וסביר להניח שעודך!) פצצת זמן. פצצה מתקתקת. אולי אף רימון שזה מכבר נשלפה נצרתו. אלוהים - אני אדם חילוני! - ישמור בהעדר תורן-שמירה אחר שיניא אותך מנהיגתך הפושעת.
במחשבה שנייה, בשורה התחתונה - אולי, חרף הסייגים וההסתייגויות, המחסומים והעכבות, אעז לצלצל? האם אם וכאשר אדווח ואתריע, האם ייחשב לי הדבר להלשנה? האם יש מקרים שבהם מותרת ההלשנה ואולי אף מתחייבת בנסיבות העניין, המקום והזמן? עודני מהסס. מה אתם אומרים קוראים יקרים?