השבוע סיפר הד"ר סאיב עריקאת, מבכירי הפתח והמופקד על תיק המשא-ומתן עם ישראל, סיפור חשוב הממחיש את מורכבות הסכסוך בין ישראל לפלשתינים והאפשרות לפתור אותו בשנים הקרובות.
בכנס פוליטי שהתקיים ביריחו גילה עריקאת פרטים מהמשא-ומתן שהתקיים בין ישראל לפלשתינים בקמפ דיוויד בשנת 2000. על-פי עריקאת, פנה
ביל קלינטון שהיה אז נשיא ארצות הברית, אל
יאסר ערפאת ואמר לו: "ראיתי אותך מתפלל ואני יודע שאתה אדם מאמין, אני מבקש ממך שיהיה לך את האומץ להכיר בקיומו של בית המקדש היהודי מתחת למסגד אל-אקצה בהר הבית כפי שטוענת ישראל, כדי שתוכל להגשים את חלומך ולהקים את המדינה שלך". ערפאת לא היסס לרגע והשיב: "היהודים חופרים בירושלים כבר יותר מ-30 שנה ולא מצאו שום דבר, האם אתה מאמין בקיומו של בית המקדש?". הנשיא האמריקני השיב: "כן, אני מאמין בקיומו". ענה לו ערפאת ואמר: "אני לעולם לא אכיר בו, ואם לא נשחרר את ירושלים עכשיו יהיה מי שישחרר אותה עוד חמש שנים או עשר שנים או עוד מאה שנה".
ירושלים איננה הנושא המסובך היחידי בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כמובן שיש נושאים נוספים כמו הפליטים, המים, ההתנחלויות ונושאי הביטחון הקשורים במלחמה בטרור ובהגנה על גבולה המזרחי של מדינת ישראל.
לפלשתינים לא נוח להתמודד עם ממשלה ימנית בישראל בראשותו של
בנימין נתניהו לאחר שסחטו מממשלת אולמרט ויתורים מפליגים בנושאים הטריטוריאליים ובנושא ירושלים. הם רוצים להמשיך בשיטת ה"סלאמי" ולהציב תנאים מוקדמים לחידוש המשא-ומתן מהנקודה שבה הופסק, ובראשם הפסקה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים.
ראש הממשלה נתניהו הסכים להפסקה חלקית של הבנייה אך מבחינת הפלשתינים אין די בכך, הם רוצים מנתניהו ויתורים שראשי ממשלה קודמים כמו אולמרט ושרון לא הסכימו לתת להם ולמרות זאת הם המשיכו עימם במשא-ומתן.
גם בממשל אובמה, ובמיוחד בחוגה של שרת החוץ קלינטון, יודעים כי הדרישות הפלשתיניות מוגזמות וכי לא ניתן יהיה לכופף את ממשלת ישראל בנושא זה. כשהבינו הפלשתינים כי אין בכוונת הממשל לכופף את ישראל, הם פנו לאפיק האיומים והפרחת "ספינים" תקשורתיים כדי להלך אימים על ישראל.
בימים האחרונים גיבשה ההנהגה הפלשתינית שורה של תרחישים שהיא מאיימת לממש אם לא תהיה בימים הקרובים פריצת דרך מדינית משמעותית, זאת לאחר שהתברר כי איומו של הנשיא עבאס שלא להתמודד בבחירות הוא "איום סרק" נוכח העובדה שלא ניתן לקיים כעת בחירות בשטחים.
תרחישי האימים הפלשתינים מתחלקים לארבעה:
א) פנייה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה כי היא תשרטט, באמצעות החלטה, את גבולותיה של המדינה הפלשתינית בגבולות 67' כולל מזרח ירושלים. החלטה כזו תעמיד במבחן את רצינות כוונותיו של ממשל אובמה לגבי רעיון "שתי מדינות לשני עמים". אם הממשל יטיל וטו על ההחלטה, יוכיח הדבר כי ארצות הברית איננה תומכת ברצינות ברעיון הזה.
ב) הנשיא
מחמוד עבאס יודיע על התפטרות מתפקיד יושב-ראש הרשות הפלשתינית במחאה על המבוי הסתום בתהליך המדיני, אך ימשיך לשמש כיושב-ראש אש"ף. בכך אמור עבאס להשיג, מבחינתו, תמיכה ערבית ובינלאומית נוספת בדרישותיו ולהפעיל לחץ על ישראל.
ג) הנשיא הפלשתיני יבקש ממוסדות אש"ף להכריז על פירוקה של הרשות הפלשתינית ולהודיע על החזרת האחריות על השטחים לידי ישראל.
ד) אינתיפאדה שלישית בצורה של "הפגנות שלום" עממיות סמוך לגדר ההפרדה וההתנחלויות.
ההנהגה הפלשתינית עדיין לא החליטה איזה תרחיש לאמץ, אך בארגון הפתח מעריכים כי פירוקה של הרשות הפלשתינית הוא התרחיש הריאלי שאותו יאמץ אש"ף בסוף החודש אם לא תושג פריצת דרך מדינית, דהיינו הקפאה מלאה של הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים.
כל צעד חד-צדדי של ההנהגה הפלשתינית יגרור באופן טבעי צעדי תגובה של ישראל, שהיא הצד החזק בסיפור. הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס אינו יכול להעריך מה תהיה תגובתה של ישראל והוא עלול להפסיד יותר ממה שהוא עשוי להרוויח.
מוחמד דחלאן מזהיר כי אם ייכשל המהלך הפלשתיני של הכרזה חד-צדדית על מדינה, יפנו הפלשתינים לרעיון ה"התנגדות העממית" סמוך לגדר ולהתנחלויות ביהודה ובשומרון, דהיינו חידוש מעשי האלימות.
ישראל נמצאת כעת במבחן. הפלשתינים מצפים שממשלת ישראל תתקפל נוכח איומיהם או שממשל אובמה ייבהל ויפעיל לחץ מסיבי יותר על ממשלת ישראל להקפיא באופן מלא את הבנייה בהתנחלויות. הנשיא הפלשתיני נוקט במדינות של "הליכה על הסף", הליכה על סף חידוש המשא-ומתן עם ישראל או פנייה לאלימות.
אסור לשום ממשלה ישראלית באשר היא להראות כי היא נכנעת לאיומים. היא צריכה להבהיר כי לא תיכנע לאיומים, ובמקביל להציג "אופק מדיני" למשא-ומתן עם הפלשתינים. "נאום בר-אילן" של ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לשמש בסיס רציני לתוכנית מדינית מפורטת המקבלת את רעיון "שתי מדינות לשני עמים". לשכת ראש הממשלה צריכה לקחת את עיקרי הנאום, לפתחם ולתרגמם לתוכנית מדינית מפורטת לשלום עם הפלשתינים. בכך תעביר ישראל את האונוס אל הצד הפלשתיני ולא תצטייר כ"סרבנית שלום". זהו הזמן להתוות תוכנית מדינית ויפה שעה אחת קודם.
