בתקופה בה המודעות לשלמותו ולעתידו של כדור הארץ נמצאת בשיא חיובי, מדלגים בעלי המודעות על פגיעה חמורה של אירן ותומכיה באנושות - פגיעה שלא באה מתוך עמדת כוח ולא מתוך עמדת יתרונות מדעיים, אלא
מתוך ניצול משאבי כדור הארץ על דרך השחיתות, הרודנות, העריצות והשררה.
כל יתרונה של דובאי, למשל, מתבטא
באוצרות כדור הארץ - אוצרות המושחתים לריק, הנסגד על-ידי שועי עולם ומובילי תרבות, משרים בממשלות המערב ועד אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט.
אירן מהווה איום על ישראל ועל מדינות אחרות בגלל הימצאות אוצרות טבע תחת אדמתה, ולא בגלל שום יצירה אנושית. היא משתמשת במשאבי כדור הארץ כדי להוות איום של השחתה והרס על האנושות, והאיום משם הוא רציני וממשי עד כדי כך שמדינת ישראל אינה זכאית להשלים עם מצב בו
אחמדינג'אד יוכל ללחוץ על הכפתור האדום, כי לא חאתמי ולא הייאטולה - אף אחד מהם ומדומיהם לא יעצרוהו, ובלחיצה - תשתחרר פצצה גרעינית, דבר שאינו כך במדינה שפויה.
למרבה המזל, מדינת ישראל לא רק שלא תסכים, אלא היא גם בעלת יכולת מימוש של אי-ההסכמה הזו. והמזל בעניין זה אינו מצטמצם רק למדינת ישראל, אלא לאנושות בכללה.
לאחר התרומה של ספר הספרים, וההישרדות מהשואה, הדבר הבא יהיה ביטול האיום האירני. עדיף ביטולו ואחר-כך ביקורת וגימוד העניין, מאשר התממשות האיום למעשה, ואחר כך בכייה לדורות והבנה מעמיקה של האופציות שלא מומשו.
כתזכורת מהו המקור של כל העוצמה ולאן עוצמה זו מכוונת - באה בזמן הנכון קריסה כלכלית של מדינת הנפט ומגדל בבל - דובאי. ממעמקי האדמה הצריכה להיות משאב בינלאומי - בונים מגדלים שהם במקרה הטוב מגדלי בבל חסרי שחר ולקויי ביסוס, ובמקרה הרע פצצות גרעין.
בינאום משאבי כדור הארץ, רעיון שעלה במסגרת זו על-ידי לפני שנה, מקבל עכשיו משנה תוקף. בינאום משאבי כדור הארץ אינו אמור לנשל את הזוכות בפוקר הזה - מכספי הזכייה, אלא רק לנתב את ניצול המשאבים, כך שלא יגרמו לפגיעה באנושות. נכון שדבר זה מצריך חקיקה בינלאומית ועובר לכך דיונים וניסוחים, אך מוטב להתחיל בכך עכשיו, לפני, מאשר אחר-כך - אחרי.
האמת ניתנת להיאמר כי גם בעת הפרסומים על מגדל בבל בדובאי המתנשא לגובה שיא של 1.2 ק"מ - לא התרגשתי, כמהנדס, מהמפעל, וזאת לא בשל שיקולים הנדסיים - הישגים שכלל לא קשורים ליזמים, אלא דווקא מסיבות עקרוניות, סיבות הנטועות במקורות המימון ובדרך בה מנותב המימון עד לביצוע הפרויקט, כמו גם סיבות הקשורות למטרה המתריסה שבביצוע הפרויקט - מבלי שעומד מאחוריה שום צורך אנושי/כלכלי/אחר פרט לגאווה, במצב בו הגאווה לא תהיה נחלתה של מדינת דובאי. יתרה מכך, הגנאי והבושה יהיו, במקרה של הצלחת המבצע הבבלי הזה, נחלת דובאי - לאור ריקנותו של הבניין, זהות העושים במלאכת המחשבת (הרחוקים מהמיקום של הפרויקט) - ואולי גם קריסתו. כקריסה הכלכלית של המדינה המוזרה הזו, וכקריסה הגרעינית מחויבת-המציאות של אירן.
