אנחנו מציצניים. אנחנו אוהבים לדעת הכל, לראות הכל. לשמוע. אנחנו חייבים לדעת. אוי לנו אם לא נדע. איך אנשים אוהבים, את מי הם מתעבים, את מי שונאים. במי הם מקנאים. ככה זה אנשים. כאלה אנחנו - למעט מתי מעט - יוצאים מהכלל.
אנחנו רכלניים. יש לנו פה גדול. חרצובות לשוננו משוחררות. אין לנו רסנים. אנחנו לא יודעים להתאפק, לדחות סיפוקים. אנחנו אינסטנטיים, צ'יק-צ'קיים. אנשים של כאן ועכשיו. אנשים שנוהגים - תרתי משמע - כאילו אין מחר. כאילו מחלקים היכן שהוא משהו שאין לנו צורך בו אבל אוי לנו ואבוי לנו אם לא נידחף בתור כדי לקבל אותו. שיהיה.
אנחנו רעים. אנחנו בלתי נסבלים. אנחנו בלתי אפשריים. אנחנו צרי עין. מסתכלים על הדשא של השכן, על צלחתו, על הצלחתו. על כישלונו.
אנחנו לא יודעים לארגן. לפרגן. אנחנו צריכים שיעשו לנו. שיגידו לנו. שיהיה מי שלא נשמע לו ולא נציית לו. מישהו שנשבור את המלה שלו. שנפר את שבועתו.
אנחנו עסוקים עד מעל ראשנו. אנחנו משועממים. אנחנו משעממים. יש לנו מה להגיד על כל דבר. אנחנו לא סותמים לרגע. טוב לנו. רע לנו. תמיד יש לנו מה להגיד. אנחנו לא מסוגלים לשתוק חמש דקות רצופות ("יהלי? מכוער אחד. היי, מה העניינים, גבר? מה קורה איש? נהיה בקשר גבר. יאללה. ביי").
אנחנו תאבי מזון. ממון. המון. הון. שלטון. אנחנו חוששים מ"זה מה יש", הפחד המובן, הטבעי, הקיומי, להתרושש. אנחנו מסתובבים בכחש, נושאים פנים, מערימים, מתחמנים, מקמבנים. שועלים קטנים אנחנו, מייללים חרש בכרם החיים.
אין לנו אלוהים. אין אבות קדושים (כולם מקוללים). אין לנו פרות קדושות (כולן שחוטות).
הכבשים השחורות הן שיות לבנות, תמימות. לעגל הזהב יש טעם של מחלבה קטנה, דלת שומן. אנחנו זוללים דיאטות, מכורים למרגיעים. וצועקים. אנחנו הולכים לסדנאות לנשימה נכונה ומתנשפים ככלבים שזה עתה הבינו, בחוש כלבי סמוי כמו סיב אופטי, שהרדיפה אחר המכונית המאיצה הוא חסר סיכוי ותועלת. עם הלשון בחוץ אנחנו מביטים איך הבני-זונות עקפו אותנו בסיבוב, חתכו ברמזור, נעלמו אל האופק, החארות.
כמו זיקיות ערמומיות, שועליות, אנחנו מחליפים גוונים על-פי חשבונות הכדאיות והתועלת, מלהטטים, כלוליינים מיומנים, בין חצאי אמיתות לרבעי שקרים. לא יתפסו אותנו לא מוכנים. פראיירים אנחנו לא.
אפשר לדפדף עד מחר ואם לא מחר אז מחרתיים במילון העברי המרוכז של אברהם אבן שושן ולא נמצא אף לא באחד מהדפים את הפשוטות שבמלים, כדי להביע בהם הוקרת תודה והכרת הטוב כלפי אנשים שהודות להם חיינו אפשריים כאן. אנשים שאלמלא הם היינו באמת כפי שתיארתי אותנו זה עתה.
אנחנו רעילים. אנחנו ארסיים. קשה לצאת נקיים ויבשים ממכבסת המלים של הפה שלנו. אנחנו לא צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. אנחנו נצלניים. צורה לנו.
נ.ב. לא הייתי רוצה לחיות במקום שאין שם, כלומר - כאן, אנשים כמו שמאכלסים בהמוניהם את מקומותינו. אנשים איומים ונוראים. טבעיים. מחוספסים. אנשים אמיתיים. נפלאים. לא הייתי מחליף אותם באחרים. נשבע לכם. בי נשבעתי.
