דמוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה; הא ראייה, שדווקא באזורים מסוימים נדמה כי הדתיים מהווים רוב מוחץ בעם - והעתיד כבר כאן.
תסתובב בירושלים ותרגיש. תסתובב ביהודה ובשומרון ותראה. לך לצה"ל, ותמצא כי שם כבר לא כתמול שלשום.
מה שלא ניכר בתל אביב ובחיפה, (למעט הדר עליון ששם כבר כן ניכר הדבר וההדר העליון מהיבט זה מתפשט ומתרחב לעבר מאחזי השמאל בהדר תחתון), ניכר היטב במקומות אחרים במדינה.
ביחד עם תופעה בלתי נמנעת, ברורה ומוכחת זו, הבאה עלינו לטובה, משתנים גם הערכים וזזות גם האמונות והדעות.
ההתנדבות והציונות כבר אינן נחלת הקיבוצים - הן בתהליך מעבר לכיוון ההתנחלויות, ושם - ההתנדבות והציונות מקבלות גוון חדש, אחר, שונה ואף מנוגד.
פתאום יש ברקע גם רב, והמפקד אינו אלוהים. פתאום - חושבים, ולא רק אצל קיצוני השמאל, כאשר סירבו פקודה למפקד א' והלכו בעיניים עצומות אחרי מפקד ב' (אלי גבע).
השינויים הללו מביאים אותי לשנות השישים של המאה הקודמת, לימי קורס מ"כים בשבטה, תחת פיקודו של מ"כ שכבר דובר בו. וזה קשור לסירוב פקודה, שלי, בו אני גאה.
מכיוון שלא כל-כך התאמתי לשורה, קיבלתי פקודה להיצמד לכובע פלדה - וצייתתי לפקודה זו. אחר-כך קיבלתי פקודה להיצמד גם לתד"ל - ושוב צייתתי, למרות המאמץ.
אחר-כך קיבלתי פקודה להיצמד למגרפה, משימה לא קשה מבחינה פיזית, וסירבתי, כי סברתי שהפקודה היא בלתי חוקית בעליל. כדי לסרב בהתאם לערכי צה"ל, צריך לסבור.
לי אין שמץ של ספק כי בסירוב פקודה זו - הייתי אני זה אשר שמר על הערכים של צה"ל, ולא נותן הפקודה שהיא הייתה - לדעתי - בלתי חוקית בעליל (אף כי מקובלת באותם ימים).
הזמן שחלף הוכיח כי הגישה הצה"לית הנכונה הייתה שלי ולא של מפקדי. אכן, הזמנים משתנים, ולמפקדי צה"ל של היום - קשה להסתגל לעובדה זו ולהתמודד עם הטענה כי
חובה לבדוק האם פקודות כגון עקירת אנשים מבתיהם על משפחותיהם ומטלטליהם, במצב בו השתכנותם בבתיהם לא הייתה ואינה עבריינית, הן פקודות חוקיות או לא, וכפועל יוצא מבדיקות אלו - צריך להחליט האם לציית להן או לא.
באין דיון - הזמן עושה את שלו, בדרך הדמוגרפיה, וכיום, כאשר שר הביטחון מאיים להוציא את בני הישיבות ממסגרת צה"ל בגלל שהם לא מוכנים לעקור את משפחותיהם מאדמותיהן - זה לא איום על אותם מתנחלים, מתנדבים, ציונים, אלא איום על צה"ל, שלא ברור עם מי הוא יישאר בלעדיהם ועם מי הוא יילחם.