בהיסטוריה של ניסיונות "התיווך השוודי", הפעם עוד יצאנו בזול, יחסית.
בפעם הקודמת, כשהרוזן פולקה ברנדוט, שהיה אחיינו של מלך שוודיה, הגיע ארצה כמתווך מטעם האו"ם, הוא הציע תוכנית, שקרעה מישראל את ירושלים על כל חלקיה, כמו גם את חיפה ושטחים נוספים מן המעט שהוקצו ליהודים בתוכנית החלוקה. אך לא די היה לו בכתב המינוי המצומצם שקיבל, ותוך ניצול קשריו ו"הדם הכחול" של משפחתו, גם פעל נמרצות למניעת עלייתם של יהודים בגיל גיוס לארץ ישראל (מן הסתם כדי לסייע לתוכנית הבריטית להביא לשחיטה רבתי בקרב הישוב, שקיוו כי תוליד צעקה עולמית להשבת המנדט), ואף הצליח להשפיע חלקית על ממשלות באירופה לסגור את מחנות המעבר של הפליטים היהודים (שלא לדבר על מחנות הגירוש בקפריסין).
אדם זה, שכמעט עד גיל 50 לא עשה דבר משמעותי בחייו, לא היסס להתיימר לפתור את הסכסוך בין היהודים לערבים. בשנות מלחה"ע השנייה התמנה לסגן נשיא הצלב האדום השוודי, ובתפקיד זה ניהל מגעים נלהבים עם ראשי הנאצים. גם לאחר המלחמה אירח אירוח מלכותי קציני אס.אס. בכירים, כשהם כבר היו על תקן של פושעים נמלטים ותו לא. הוא טען כי המגעים התנהלו במסגרת משא-ומתן שניהל לשחרור עצירים סקנדינביים ממחנות הריכוז הנאצי, אך עמיתו למו"מ, נציג דנמרק ד"ר יוהנס הולם, פירש זאת אחרת, וכתב בספרו "האוטובוסים הלבנים", שפורסם בדנית ב-1985, כי הרוזן ברנדוט ניהל מו"מ לשחרור כל הנתינים הסקנדינביים למעט היהודים. (מאמרו של צבי צמרת בחוברת "שנה ראשונה לעצמאות", הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988).
הרוזן ברנדוט לא לבד. ביחסי ההערצה בין השוודים והגרמנים נטלו חלק רבים, גם מהעילית ומן המקורבים לכתר. חבר ללימודים שמוצאו משוודיה טען בפני, כי מעטים מעלים על דעתם את היקף הסימביוזה שהייתה ל"שוודיה הניטרלית" עם גרמניה הנאצית, שלא לדבר על סחר ענף ואספקת מתנדבים לפלוגות האס.אס. - דבר שהוא בגדר ידוע מזמן. יש להניח שמחקרים על כך נעשו די והותר, ואפשר להפסיק להתמוגג מסיפור העברתם של כמה אלפים של יהודי דנמרק לשוודיה - כשעיקר הקרדיט והסיכון היו של אנשי המחתרת הדנים. נראה כי לא יידרש למשרד החוץ ולנציגיו בצפון המקפיא יותר ממבצע חיפוש ואיתור קטן בארכיונים ובאוניברסיטאות, כדי לדעת היכן וכיצד להעמיד אותם במקומם.
השוודים, שתרומתם העיקרית לתרבות האנושית מתמצית ב"סקול" - ברכה אותה היו צועקים כששתו יין מגולגלות ("סקאל" במספר שפות עד היום) יריביהם, הדיחו כשאירופה נכנסה לתקופת הרנסנס את העות'מנים באליפות זריעת מוות ורצח במרכז ובמזרח אירופה. כנראה זו הסיבה לכך, שבריכה מלאה בדם עדיין "מדליקה" אותם, בזמן שאנו היהודים, שדמנו מילא בריכות שכאלה, מתמלאים זוועה למראה שהם רואים בו "אמנות".
לאחרונה הם משחקים את הצדקנים (עדיין ליבם יוצא ל"קולוניה" השוודית, אסטוניה - האסטונים לא נדרשו למחנות השמדה, כידוע, ואהבו לעשות זאת בידיים - ולא רק ליבם כי אם השקעותיהם וכספם), וחושפים כלפינו את התוקפנות שכנראה מוטבעת בהם ביוצאם להגן על זכויות "ערבים מסכנים", שאהידים וכולי. אין צורך לכבד אותם דווקא במנה שהרוזן הנכבד הרוויח ביושר, אך את אחד מביקוריו במוסקבה יכול שר החוץ ליברמן להקדיש לוורקשופ (סדנת לימוד) על האופן שבו טיפלו שם בקורט ולדהיים (עוד נציג או"ם נכבד מאוד ובכיר..) כדי להבין איך להתעסק עם נאצים ועוזריהם, גם אם הם מחופשים פתאום לד"ר אלברט שוויצר ולפלורנס ניטינגייל.