יש רגעים בחיי אדם שהוא חש בצורך עז למרוט את שערות ראשו. רגע כזה חוויתי למקרא הידיעה בעיתונות שבישרה כי שופטי המחוזי בפ"ת ריחמו על הנהג הקטלן עותמן ממזרח ירושלים.
עותמן כזכור נהג במשאיתו בכביש מס' 1 ובעודו משוחח בטלפון סלולארי התנגש ברכב פרטי שנסע לפניו, הרג את משה סולימני מחולון, את אשתו אירית ואת ביתם בת החמש שני.
לעותמאן קופת שרצים עבריינית של 190(!!) עבירות תנועה שכוללות מעבר ברמזורים אדומים וחציית פס לבן בעקיפה. רישיונו של עותמאן נשלל עד לאירוע המחריד הזה 17 פעמים.
עותמאן נשפט בבית משפט השלום ברמלה, הורשע בגרימת מוות ברשלנות ועברות נוספות ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר. ארבע שנות מאסר שהן בפועל מעט יותר ממחצית הסכום הזה עבור קטל 3 בני אדם. ארבע שנות מאסר לבריון דרכים שחיי אדם כקליפת שום בעיניו.
מי שראה את עותמאן מתפרע בדרך למעצר ובבית המשפט, בועט לכל עבר ומנבל את פיו מבין במדויק עם איזה סוג של אדם יש לנו עסק.
"האדם הסביר" היה משקלל את נתוני התאונה,עברו ואישיותו של הנהג ומגיע למסקנה ההגיונית כי סכנה כזאת לציבור יש לנטרל באמצעות כליאה לשנים ארוכות.
אך לא כך חשבו מלומדי המשפט המחוזי מנחם פינקלשטין, עופר גרוסקופף וורדה פלאוט. קטן עליהם האדם הסביר. השופטים קבלו את ערעורו של העבריין האלים והפחיתו שנה וחצי מהעונש שפסק בית משפט השלום. כדי שלא נתבלבל,נערוך חישוב יסודי של יתרת העונש בפועל. ארבע פחות אחד וחצי שווה שתיים וחצי ופחות שליש שווה שנה ושבעה חודשים. מהשנה ושבעת חודשים אלו יש לנכות 6 חודשים שעותמאן מרצה בכלא והנה התוצאה: 13 חודש יתרת כליאה. בינואר 2011 יחזור עותמאן לכביש. איך אם רישיון הנהיגה שלו הפסול? הצחקתם את עותמאן.
ומה היו נימוקי הטרויקה השיפוטית? איזון בין אינטרס הציבור לזכותו של היחיד לשמירת עקרונות של אחידות ענישה. אתם הבנתם את זה? הזכות של העבריין המסוכן לענישה סטנדרטית שקולה לזכות של אזרח שומר חוק להתגונן מפניו. האם ניתן היה לצפות מהשופטים המכובדים לשקול את האיום הקונקרטי שנשקף לציבור מנאשם קונקרטי כדי להתאים לו עונש קונקרטי? לא. השופטים שבויים בתוך תרבות המקדשת את זכויות הפרט מעל לכל ערך אחר. הקיבעון הזה גורם לעיוות של הצדק ומנציח מצב של אנטי-צדק כרוני. זכויות הפושע עדיפות על זכויות הקורבן,זכויות הפושע עדיפות על טובת הציבור.
זוהי תוצאה ישירה של האג'נדה ההומניסטית שנכפתה על אזרחי ישראל על-ידי קבוצה של עריצים שיפוטיים שהתנחלה בבית המשפט העליון.הקבוצה שמקרינה את ערכיה הפלצניים על האינסטנציות הנמוכות וכובלת אותם למיטת סדום של ענישה מגוחכת.
הקבוצה הזאת מתנהלת בתוך בועה אוטופית שרחשי לב הציבור לא חודרות אותה,הצהרות של הרשות המבצעת על הצורך בהחמרת הענישה לא מזיזות לה ובמקום לשרת את האינטרס הציבורי היא פוגעת בו בציניות גמורה.
לרמת הענישה הנהוגה בישראל אין אח ורע בעולם. עונשים קלים עד כדי פלצות המושטים כחלק מעסקות טיעון מקוממות או נימוקים הומאניים הזויים. הציבור חש כנגדם נבגד וחסר אונים. זוהי ענישה פושעת. זו מעילה באמון הציבור.
להתנהלות הזאת יש שתי תוצאות אובדניות לטווח הקצר – אובדן ההרתעה וכתוצאה מכך החמרת הפשיעה והעבריינות ואובדן אמון הציבור במערכת המשפט ותוצאה אחת לטווח הארוך – הרס החברה והמדינה. לא פחות. משפט שאינו מגן על הציבור וגורם להפקרת הציבור לסכנות הפשע –מפורר את החברה ומאבד את הזכות לקיומו. בית משפט כזה מאבד את זכותו המוסרית לשפוט, זכות שמוקנית לו כדי שישמור על האינטרס של הציבור ויעדיף אינטרס זה על כל אינטרס של פרט כזה או אחר.
משהו חייב להשתנות באופן קיצוני בהתנהלות בתי המשפט כדי שהציבור יחזור לקבל את הביטחון שהוא זכאי לו וכדי להשיב את האמון הציבורי לשופטים.