מאז ומתמיד בלטה אצלנו התכונה הצברית החצופה במעט, שבאה לידי ביטוי באמירה ש"לי זה לא יקרה". משהו כמו "יהיה בסדר", "אל תדאג". כך אנו דוחים מעל פנינו בשאט-נפש כל איום של הפלשתינים, מבטלים במחי-יד את האיום האירני בלא היה - וממשיכים לחגוג. כך גם עברנו את השואה, ושכחנו מה היה לנו.
עכשיו זה חוזר - באירופה, כאשר היא מגלה אנטישמיות ומצד שני סימפטיה והבנה לצד הפלשתיני בסכסוך, אנו פשוט מתעלמים.
אהוד ברק כמעט נעצר בלונדון, ו
ציפי לבני יוצאת לשם למרות ההתראות על צו מעצר שמחכה לה שם. לא רק זאת, אלא שצו המעצר כבר הוצא - ובוטל רק מהסיבה שהיא טרם באה לשם.
השר נאמן יעץ לצמרת הישראלית שלא לצאת לאירופה כל עוד זהו המצב, אך אח"מים סומכים על הנס. כמובן שיש כוחות למדינת ישראל כדי להדוף את הצו לכשייצא, אך מדוע צריכים המשאבים להתרכז בכך? האין לנו די עניינים משלנו?
הבעיה בצו המעצר צריכה להיות של לונדון ולא של מדינת ישראל, וככל שלונדון לא מסוגלת להגן על אורחיה - ואולי היא גם לא כל-כך חפצה בכך - אנו אמורים להבין את הרמז העבה ולהסיק את המסקנות המתבקשות.
כך לא רק שהנושא לא ירד מסדר היום, אלא גם המאבק נגד הצווים המשונים הללו יתממש, כי אם יש ועידה מדעית חשובה בלונדון שמדענים מישראל לא נמצאים בה - או שכאשר מתקיים שם אירוע פוליטי ללא נוכחות מדינת ישראל - זו הבעיה שלהם; לנו יש הסבר, ולנו אין צורך להיות שם תחת סיכויי מעצר.
היה וייעצר מישהו מישראל - ייפתח דיון בנושא שמדינת ישראל תצטרך להתגונן נגד האשמות חסרות-שחר, ולהשקיע בכך משאבים. לא יעזרו לנו הטיעונים כי אנו הצבא הכי עדין בתבל, וכי הפעילות הצבאית של צה"ל מתבצעת באופן ממוקד, לעומת - נניח - פעילות ארה"ב באפגניסטן, או בעירק, כי בנו יידונו ואנו נעמוד מול השופטים. אז זהו, שלא נעמוד ונתנהל תחת ייעוץ מקצועי של משרד המשפטים.
