אתם רואים אותם באוטובוס, ברחוב, בקניונים. ביחד או לחוד. בקבוצות או לבד. אבל תמיד משתלשלים להם חוטים מהאוזניים. הם מדברים עם חבר בנייד, או שותקים עם מוזיקה. הם כמעט לא רואים אותכם. ילדים מנותקים. צעירים, אופנתיים, עם הבגדים הנכונים או לא, עם המותגים הקובעים או לא.
דבר אחד משותף כמעט לכולם - מכשירים קטנים המספקים להם חיים.
הם אוחזים את המכשיר בידם כאוצר יקר. מלטפים, מביטים בו באהבה, מאזינים, ומתחברים אליו מדי פעם כדי לשאוב חיים... נדמה שלאט-לאט מתנתקים הנערים והנערות מהסובב אותם, ומתחברים בחוטים גלויים או סמויים למין מכשירים קטנים המספקים עבורם חברה, מוזיקה וחומר מעניין. נדמה כי החברה הסובבת אותם הינה סוג של תפאורה הכרחית ולא חשובה כלל.
גם כשהם בחבורה, עם בני נוער כמותם, נדמה שהם לא ממש זקוקים להם, כל אחד סותם את אוזניו בפקקים קטנים מהם משתלשלים חוטים דקים לעבר קופסאות קטנות מלבניות אפורות או שחורות. מבטם שלוח קדימה והם מתנתקים מהסובב. הם עם עצמם מביטים לנקודה עלומה ושקועים בתוך חלום.
דור מנותק.
החיים של כולנו סובבים כיום סביב חפצים אלקטרוניים. אם זה הנייד, האייפון, המחשב הנייד או הנייח. ואינני מתייחסת כלל לנזקים הידועים הנגרמים מעודף אלקטרוניקה קורנת...
מולי זוג באוטובוס, מאזינים כל אחד לאם.פי. שלו, או לחילופין – משוחח כל אחד מהם עם מישהו מבחוץ. אז מה בעצם הם עושים ביחד?
היצור החברתי הנקרא אדם פושט צורה והופך ליצור יונק אלקטרוניקה המנוהל על-ידי קופסאות קטנות. העיסוק הרציני האמיתי שלו כיום הוא עמידה בסטנדרט, כלומר - שדרוג הקופסה למשהו משופר יותר, כמקובל בחברה שלו. ולזה אין סוף. כי תמיד יקום דור חדש רביעי וגם חמישי שיש להתעדכן ולרכוש כמותו.
כשאני באוטובוס, מביטה בחבורות בני הנוער המנהלים שיחות קטועות בין החלפת מוזיקה ב-אם.פי. לבין מענה לשיחה נכנסת, אני תוהה לאן מובילה אותנו צריכת האלקטרונים האלה? ומה בעצם תפקיד ההורים במצב שכזה? מלבד תשלום עבור הקופסאות המשודרגות?
ואולי זה בכלל נוח להורים התחליף-קשר הזה של הילד? הם עסוקים, הם עייפים, הם טרודים, כך גם הם משוחררים להיצמד למכשיר הפרטי המשודרג שלהם... ולהתנתק קצת...