הצעת חוק מונחת כעת על שולחן הדיונים הציבורי - בסוגיית בעלות זרה על עיתון. למען הגילוי הנאות, כקורא של העיתון מיומו הראשון, אינני אובייקטיבי, אך אני מניח שגם יוזמי ותומכי הצעת החוק אינם אובייקטיביים, כך שהזירה חופשית לכל דעה והצעה.
לי מזכירה הצעת החוק האמורה את התקשורת בברית המועצות הקומוניסטית. הרוסים לעגו לשני עיתונים מפורסמים בברית המועצות "פראבדה" (בעברית - אמת) ו"איזזוסטיה" (בעברית - חדשות) ונהגו לומר שבפראבדה אין שמץ של איזווסטיה, ובאיזווסטיה אין שמץ של פראבדה. הגבלת כלי תקשורת מפחיתה את יכולתו של האזרח לנבור בערימת הנתונים והמידע ולהבדיל בין אמת ושקר, בין עובדות ובין תעמולה.
שאלת הבעלות של גורם חיצוני על כלי תקשורת המוניים אכן מטרידה, וראוי לדון בעניין העקרוני, אם לא בצורה אובייקטיבית, לפחות בצורה מאוזנת.
ההתעסקות בסוגייה הטכנית של הבעלות הינה מטופשת וקצרת-ראות, שהרי מה ימנע ממר שלדון אריסון לרכוש בית בישראל ולבקש אזרחות מכוח חוק השבות? לחילופין - מה ימנע ממנו להדפיס את העיתון בירדן ולהפיץ אותו בישראל? חברות טקסטיל עושות את זה עם הבגדים התחתונים שלנו, ועיתוני חו"ל נמצאים על הדוכנים בכל חנות ספרים.
שתי העילות המרכזיות לחוק הינן:
א. הגנה על העיתונות הכתובה ומניעת קריסתה עקב תחרות "בלתי-הוגנת".
- בהקשר זה - תחרות בלתי-הוגנת פירושה חלוקה חינם, הדומה למכירת מוצרים במחירי היצף.
ב. הגבלת זכות הבעלות על מכשירי הבעת דעה במדינת ישראל ל"בעלי עניין" בלבד.
- "בעלי עניין" לצורך זה הם תושבי המדינה, המושפעים באופן ישיר מהמאורעות ומהתהליכים במדינה, ואלה הרי מושפעים מהתקשורת.
הצעת החוק שבנידון באה לשרת אינטרסים כלכליים ופוליטיים, תוך ניצול שתי עילות אלה, מבלי לתת להן פתרון אמיתי.
אם יש צורך להגן על המרחב הציבורי, הדבר נכון גם לגבי עיתונות בבעלות מקומית, ויש למצוא או להמציא את הכלים הראויים, אשר יאזנו בין
חופש הביטוי ובין המחויבות לאמת, לכל האמת ולאמת בלבד, כולל מערכת סנקציות לאכיפה.
אם יש צורך להבטיח תחרות הוגנת, אין להפלות בין מפעלים עתירי עבודה הקורסים כתוצאה מתחרות מול מוצרים מיובאים, ובין עיתונות כתובה. ויש למצוא ו/או להמציא דרכים לאזן ולתקן את העיוותים בכל המגזרים.