ברגישות ובנחישות

אחרי שתי קביעות יסוד חזקות אלו, עוסק המסמך במה שהוא עוסק ותורם ליצירת בלבול וערפל במוחו של הקורא. הבלבול הקוגניטיבי, כמו מסך עשן, מסווה את שתי קביעות היסוד, אשר כבר נכנסו לתודעת הקורא בכוח רב. בהמשך המסמך יש רמזים מעורפלים בדבר "משימות בעלות אופי אזרחי", "מסורת מפוארת" ו"קרע בעם" ועוד ועוד. יש בו מושגים רב-משמעיים, מילים יפות, מסרים סותרים שיש בהם השפעה היפנוטית כמעט. הקורא אינו יכול להתנגד לנאמר, למרות שהוא חש שמשהו פה אינו בסדר. בחלק הזה, בעצם, לא חשוב התוכן, הבלבול רק יגבר. המסרים העיקריים, שהם ציות עיוור בלי מחשבה, כבר הוחדרו לראשו של הקורא. ניסוח זה כופה על חייל נאמן לציית לכל פקודה, אפילו היא בניגוד גמור לכל ערכיו וחינוכו, אפילו היא בלתי-חוקית בעליל מבחינה משפטית, אפילו היא גורמת לו למצוקה פסיכולוגית, אפילו אם היא תורמת ומסייעת לגירוש או להפקרה של בני עמו. כנגד מסרים מוקדמים חזקים כאלה, קטנה ההשפעה של דעות אחרות בהמשך. רמת התחכום של משפטי הפתיחה של המסמך, מעלה את ההשערה, שהם נוסחו על-ידי טובי הפסיכולוגים בארץ, אולי פרופסור חיים עומר ונחי אלון. שני אנשי מקצוע בכירים אלה הדריכו את מפקדי צה"ל והפסיכולוגים הצבאיים בהכנת החיילים לביצוע גירוש קטיף 2005, הכנה מבריקה אשר הביאה לגירוש חלק ואלגנטי בשמונה ימים, פחות מהזמן של שלושה שבועות שתוכנן. פחות ידועה העובדה שאותם פסיכולוגים מצויינים, גם הדריכו את מנהיגי המחנה הלאומי במאבק נגד ההינתקות. סביר להניח, וזו השערה בלבד, שהם עוסקים בכך גם עכשיו, בחשאי. אחת משיטות הפעולה שלהם דאז הייתה מתן ייעוץ (בהתנדבות) ושליחת מסרים שונים להנהגת המתנחלים, כדי להנחות אותם בדרך פעולה שכונתה "המאבק הבונה". על-פי מודל זה, הודרכו מנהיגי המתנחלים לנהוג באיפוק ולרסן את תומכיהם, בכדי לצבור נקודות בדעת הקהל. למעשה, הרעיון הפסיכולוגי שהועבר לראשי המחנה הלאומי היה, שירוויחו הרבה יותר מהפגנת כוח עקרה מאשר מהפעלת כוח אמיתי. כוח אמיתי ויעיל, גם אם לא היה בו שום אלימות, כמו חסימת כבישים, הוגדר כתוקפנות ונדחה בתיעוב על-ידי המומחים הפסיכולוגים.

דרך פסיכולוגית נוספת, אשר הופעלה כבר בגירוש היהודים מימית 1982, הייתה דרך של יצירת קשרים אישיים עם האנשים הבולטים בקהילות המיועדים לגירוש ובקהילות התומכים שלהם. למשל, לפי מסמך צבאי של תכנון הגירוש בצפון השומרון, מסמך אשר נכתב על-ידי קצינים גבוהים, יועץ ארגוני ופסיכולוג בחודש אוקטובר 2004, מתברר כי מאמצים רבים הושקעו בהכוונת קצינים גבוהים ליצירת קשר חברי וקרוב עם אנשים חשובים ומנהיגים בקהילה, רבנים, עובדים סוציאליים, ועוד. אנשים אלה כונו בפי הפסיכולוגים הצבאיים "סוכני השפעה" וסייעו רבות להשקטת הקהילה, לשמירה על סדר מופתי בכל זמן ולהשלמה נפשית עם גזירת הגירוש. ובכתב העת "פסיכולוגיה צבאית" מס' 5 משנת 2006, בעמודים 65-66, כתוב בפירוש: לסיכום, במציאות המורכבת של היום, חשוב לנו לדעת באלו שיטות פסיכולוגיות פעלו והצליחו מתכנני גירוש ימית, קטיף וצפון השומרון. שיטות אלה איפשרו למדינה להשתמש בצבא, לגירוש בלתי-הפיך של אזרחים, למרות שרוב הציבור התנגד. היה שם שימוש, חסר-תקדים בעולם, בשיטות פסיכולוגיות מקצועיות על המונים, לצורך פוליטיקה פנימית. המסמך של ראשי ישיבות ההסדר הוא בעל השפעה גדולה מאוד. הדרישה החד-משמעית שבו לדיכוי החשיבה העצמאית, לאי-הבעת דעה ולציות עיוור, מדאיגה. המיקוד על זהות האינטרסים של מפקדי הצבא ושל ראשי הישיבות, יש בו כדי לבלבל ולשתק את הציבור הלאומי. יש בו הסכמה משותפת: לרבני ישיבות ההסדר מותר למחות, לצה"ל מותר לעשות.

נראה שההדרכה הפסיכולוגית של אלון ועומר השפיעה רבות על מנהיגי המאבק של המחנה הלאומי באותה עת. באותם ימים ראשי המחנה הזדרזו לגנות כל פעולה יעילה. הנפת שלטים דווקא התקבלה אז באהדה, כיוון שלא היה בה שום ערך ממשי. בקרב ציבור מתנגדי הגירוש הופצו מסרים מבלבלים והשיח התקשורתי התבסס על העקרונות הבאים:

• הגירוש הוצג כמשחק שחייבים לשחק אותו באופן הוגן, על-פי ההגדרות של הפסיכולוגים המנחים. (חשבתם פעם למה איש מהמגורשים לא חזר לגוש, לאחר יום מנוחה, להיצמד לביתו, כאשר עדיין היה אפשר? כי חוקי המשחק שהתקבלו על כולם היו: נפסלת- יצאת מהמשחק...)

• המגרשים הוצגו כמתנגדים נאורים לאלימות, הבאים לפתור בדרכים בונות סכסוך משפחתי. מי שרצה לבטל את גזירת הגירוש הוגדר כדמוני, הרסני, בלתי-מתפשר ומוביל לאסון.

• פותחה אשליה של סימטריה, מערכת השלטון ועשרות אלפי חייליה לעומת הציבור הכתום עם סרטים ושלטים, כוחות שווים במשחק.

• כל פעולה יעילה, אזרחית ובלתי אלימה, כמו חסימת כבישים, הוגדרה כבלתי-לגיטימית, הרסנית ואינה מתאימה למשחק ההוגן.

לדוגמא, בידינו מכתב אשר נשלח על-ידי "אשת מקצוע אנונימית מתחום המאבק הבונה" לאחד מרבני היישובים בבנימין בחודש יולי 2005. במכתב מובעת הערכה עצומה לפעילותה של הנהגת המתיישבים בהפגנה של כפר מימון. הרבנים זכו לשבחים על כך שבלמו את המפגינים ומנעו אלימות. "אשת המקצוע" מחווה דעתה שהמשך דרך האיפוק ואי-הפעלת כוח, היא הדרך הבטוחה ביותר להשגת המטרות של ההנהגה הלאומית: "נראה שהצלחתכם בריסון עצמי, על-אף ההתלהמות של גורמי המשטרה, יצרה עבורכם אהדה רבה", כתוב במכתב.