אמת, התחלנו את השנה האזרחית החדשה לא כל-כך טוב עם שני מקרי רצח הילדים. מזעזע.
מזעזע לא פחות היה (והווה) לראות כיצד העיתונות הכתובה והטלוויזיונית עטו על ה"מציאה" והתחרות ביניהן מסתכמת ב-מי יפרסם יותר ועם יותר פרטים ותיאורים פלסטיים, כמו מצב הגופות ברגע הגילוי וכדומה. מי שמראיין יותר שכנים, חברים ומשפחה - זוכה. וכל המרבה, הרי זה משובח. ראינו כתבות על פני מספר עמודים על-רקע הילד מבני עיש, הוריו ומשפחתו, ודאגו גם בעיתונות שלא לדלג על-אף בן-דוד. פורסמו גם כל ההיסטוריה של החשודים, מנת המשכל שלהם, כמה תלונות הוגשו נגדם ולמה ועוד. בסיפור המזעזע של התינוקת שנרצחה על-ידי אביה (חשוב לציין - חרדי), סופר על חיי המשפחה, וכן הובא הראיון עם יהודה משי זהב, יו"ר זק"א, שסיפר מה הוא הרגיש כשהכין את גופת התינוקת לקבורה... נורא.
לאחר כל הפרסומים הללו מגיע תור סיקור ההלוויות ובכי ההורים (שאולי רצו להתאבל שלא בפרהסיה?). כל אלו מוצגים כהצגת גלדיאטורים או כטרגדיה יוונית... מישהו שאל אותם בכלל? נראה כאילו המדיה נוהגת לפי הבדיחה היהודית שאומרת: "בוא אספר לך בדיחה על ביוב - ללקק את האצבעות!". אני משוכנע שאם יש מוכרים לסיפורים כאלה, בוודאי שיש להם קונים. מטרידה אותי השאלה - מה יש בנו שאנו צמאים לכל פיסת מידע מקברי ככל שיהיה, מהיכן נובעים המציצנות והחיטוט בפצעים החולניים הללו? אומנם זכות הציבור לדעת, אבל עם זאת זכותנו שלא לדעת? קצת איפוק יזיק?
הבעת כאבים היא עניין של גיאוגרפיה. כשאנו צופים בלוויות של מוסלמים, איננו מסוגלים להבין מה כל ההמולה והריצה ברחובות העיר כשפני המת גלויים ומקוננות מקצועיות הסוטרות על פניהן ושורטות את עצמן.
פעם התבקשתי לבדוק אפשרות לפתח מד-כאב, במטרה לחסוך מהסובלים תרופות מיותרות לשיכוך כאבים, שלרוב הן מזיקות לבריאות. בבדיקה קצרה יחסית, התברר לי מעל לכל ספק שהתגובה לכאבים היא פונקציה של תרבות, כלומר גיאוגרפיה. בחדרי לידה בגרמניה, באנגליה, בצרפת ואפילו בארה"ב יש שקט יחסי בהשוואה לצרחות שיש בישראל ועוד יותר במדינות ערב. האם התמכרנו לכאב ולשכול?
נראה לי שהיטפלות לטרגדיות כאלה (כמו הסיפור העצוב של הילדה רוז, והסיפור על האימהות שהטביעו את ילדיהן וכולי) והעיסוק המתמשך - נמתחים עד (אינני רוצה להשתמש במילה "סטייה נפשית") חוסר רגישות קיצונית מחד-גיסא, וזעקות שבר לבנטיניות מאידך-גיסא. נראה באמת שמיקומנו הגיאוגרפי משפיע על התגובות האמוציונליות שלנו, המושחזות על-ידי עיתונות זולה.
