כלל ידוע הוא, כי האזרח הקטן תמיד משלם את מחיר המחדלים של נבחרי הציבור שלו, הקברניטים, אם תרצו. לכלל הזה אפשר לשייך בקלות יתרה את שר האוצר,
יובל שטייניץ, שהינו לכל הפחות בדיחה, ולכל היותר מריונטה לא מוצלחת.
שר האוצר מנסה בכל כוחו לרתום את הציבור לשלם על מחדלי הפוליטיקאים. הדוגמה האחרונה מבית מדרשו היא ייקור המים, שנועד לסבסד התפלת מים. פתאום נזכרו שישנו עוד משבר, שגם אליו היה אפשר להיערך מבעוד מועד ועל הדרך למנוע את ייקור המים למיליוני בתי אב, שידם לא תמיד משגת לשלם על המחדלים השונים. אומנם אפשר להתקלח פחות, בהמשך ישיר להזנחת גינות הנוי. גם מקלחת חמה הרי תכף תהיה פריבילגיה של העשירון העליון בלבד.
כשיד אחת מורידה את המע"מ, והיד השנייה מעלה את מחיר המים ומנסה להטיל מע"מ על הפירות והירקות - ברור, מעבר לכל ספק, שאנחנו, הציבור, לא יותר מכלי במשחק השחמט הקואליציוני ובהורדת הידיים בין שר האוצר המריונטה לשר האוצר האמיתי, לשכת ראש הממשלה.
רק חבל שבדרך הורס שר האוצר-המריונטה כל חלקה טובה. כך, מנסה משרד האוצר לקבור הצעת חוק שתממן טיפול פסיכולוגי לילדים שעברו התעללות מינית, ומנגד מנסים לקדם הצעת חוק שתוסיף סגן נוסף בשכר לראשי ערים בעלות כוללת של מיליון שקל לסגן. מטעמים פוליטיים כמובן.
יותר מששר האוצר-המריונטה אינו מנהל מדיניות אופרטיבית ברורה ויעילה, הוא עסוק בלהתקוטט עם הנגיד, עם בית המשפט העליון, ולאחרונה גם עם מבקר המדינה. הציניקנים בינינו יקראו לזה כלב נובח, לא נושך, שעושה רק רוח.
שר האוצר-המריונטה רואה את הציבור כקופה קטנה, שתמיד אפשר להכניס אליה את היד ולקחת. בסופו של דבר היא סופגת הכל ובנוסף תביא אותו לתפקיד בכיר יותר.
בשלהי כמעט שנה לממשלת נתניהו, ניתן כמעט בביטחון מלא לומר שיובל שטייניץ-המריונטה מבין בכלכלה כמו שעמיר פרץ הבין בביטחון.
