מאז ומתמיד ידענו משחקי כיסאות וכבוד - מה הם.
בניגוד לדבורה הנביאה ששפטה את העם אשר נזקק לה ובא לפתחה - תחת תומר דבורה, ובניגוד לאפשרויות של שמירה על שיוויון הגובה, הכיסא והכבוד - בתנאי שדה כבשער העיר, הרי בימינו יש למשחקי הכבוד מקום רשמי על כל אתר, כולל במשרדים ממשלתיים, ובמיוחד בבתי המשפט.
כל בעל משרד פרטי - רוכש קודם כל כיסא גבוה אל מול כיסאות נמוכים ולא נוחים, כדי לחוש תהילה מהי, וכל אדריכל הנקרא לדגל כדי לתכנן - או לכל הפחות להסביר להמוני העם מהו הייחוד הארכיטקטוני של מבנה בית המשפט העליון, או של מבני בתי המשפט האחרים, יאמר וידגיש כי השופטים מורמים מהעם תרתי משמע, וכי הגובה הרב של המבנה נועד בין היתר ליצור מורא ורתיעה אצל הבאים אל בית המשפט והמעידים בו.
לא די בכך שכל עד מתרגש ונרתע מהמעמד בכל מקרה, צריך גם לעודד תופעה רצויה זו באמצעות במה גבוהה, כיסאות רמים, תקרה רחוקה, תאורה מתאימה, אקוסטיקה ואביזרים שונים אחרים, המחושבים לפרטי פרטיהם.
זה המצב, אלה הכללים.
מי שיכול להתגבר עליהם, יכול גם להערים על מכונת אמת ואלה יחידי סגולה.
כל עוד כך הם כללי המשחק, ישחקו הנערים,
וגם לליברמן מותר.
נכון שרצוי לשנות, אבל עד לשינוי המיוחל ולהחזרת עטרה ליושנה - חזון למועד, וירעד העד. בינתיים זהו המצב לאשורו.
האם היה השגריר חש שלא בנוח אצל נשיא המדינה שמעון פרס ביושבו מולו נמוך?
וודאי שלא...
ועוד משהו: זה בסדר שמדי פעם יש עילה לכעוס על משרד החוץ.
לא נורא....
