אישה מסרבת ליתן גט לבעלה במשך שנתיים וארבעה חודשים. הוא מגיש נגדה תביעה לפיצויים בגין אובדן האוטונומיה האישית והנאות החיים שלו, בגין כאב וסבל, חוסר יכולת להנשא מחדש, ועוד. פסק דין זה מחדש במו
בן זה שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, תובע הגבר את האישה בגין אי-מתן גט.
ברם, בפעמים קודמות שנדונו תביעות כאלו, דובר באישה אשר תובעת את הגבר אשר מסרב ליתן לה גט ועל כן הופך אותה לעגונה. אך למעשה, אם נחשוב על כך, עד לפני מספר שנים תביעות נזיקין של מסורבות גט נחשבו כדבר חדשני, וספק אם בכלל אפשרי. התביעות הללו באו לעולם בעקבות שורה של תביעות נזיקין שחרגו מן הקלאסיקה של תביעות נזקי גוף/תאונות דרכים/
רשלנות רפואית, והתמקדו בעילות 'מודרניות' יותר כגון הפגיעה באוטונומיה האישית.
אחד מפסקי הדין החלוצים בתחום הפגיעה באוטונומיה האישית כראש נזק בלעדי היה פסק הדין בעניין
דעקה (
ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99(3), 574). פסק דין זה, כאשר כיום הוא מובן מאליו, היה חדשני בזמנו, בשנת 1999, עת בא לעולם. באותה עת לא היה מקובל, לפחות לא בישראל, לפסוק בגין נזק לא ממוני סכום כלשהוא. הפגיעה באוטונומיה התגבשה כראש נזק מקובל בפסיקה הישראלית עם פסק הדין ההוא שהורה לפצות אישה שנותחה בכתפה בניגוד להסכמתה, הגם שהניתוח בכתף היטיב עימה (ובכך היה טמון חידושו של פסק הדין, קרי, שגם אם הרופאים פעלו לטובתה של האישה, הם פעלו
בניגוד לרצונה).
דיני הנזיקין ה'קלאסיים' נועדו לאפשר לאדם לתבוע פיצוי מזולתו בגין נזקים 'ממשיים' - קרי, נזקים גופניים, או נפשיים (אך כאלו שניתנים להגדרה), או רכושיים, או ממוניים. מה יש בהם בדיני הנזיקין אשר איפשר להם להתפתח למחוזות שמפתחי דיני הנזיקין ב
משפט המקובל האנגלי במאות הקודמות (אותו משפט שהתגבש לדין האנגלי, שהועבר בירושה לפקודת הנזיקין הישראלית) לא שיערו בנפשם שקיימים? התשובה טמונה במה שנשיא בית המשפט העליון לשעבר,
אהרן ברק, מכנה
"פיתוח המשפט המקובל נוסח ישראל דרך מושגי השסתום".
על עילות גנריות
עילות מסוימות במשפט, כגון "רשלנות", "תום לב", "סבירות", וכדומה, הינן עילות גנריות אשר לא אומרות כלום ואומרות הכל בעת ובעונה אחת. רשלנות יכולה להיות כל דבר, ככל שעולה על רוחו היצירתית וחדשנותו של עורך הדין מגיש כתב התביעה. כך גם תום לב, וכך גם סבירות. אלו הן עילות משפטיות אשר ניתן למותחן, לכופפן, ו'ללוש בהן צורות', משל היו פלסטלינה, ליצוק בהן תוכן משל היו שק בלתי נלאה ובלתי נדלה אשר מכיל הכל. כמעט.
אלו הן העילות הגנריות במשפט. התוכן אשר יווצק להן משתנה מעניין לעניין, ומאפשר לבית המשפט לפתח הלכות חדשות ועילות משפטיות חדשות, מתוך עילה משפטית כללית, קיימת.
הגם שעילת המסגרת שבגינה נוצרת הלכה משפטית חדשה נשארת אותה עילה, הפיתוחים שמתפחים מתוכה מחוללים שינוי בחברה.
בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים פיתחו בתי המשפט על דרך "פיתוח המשפט המקובל נוסח ישראל" את 'הלכת השיתוף' אשר קבעה כי בעל חייב ליתן לאשתו מחצית מרכושו בעת הגירושין, וזאת מכוח 'המאמץ המשותף' של שניהם אשר הוביל בסופו של יום לצבירת הרכוש המשותף, גם אם האישה היא זו שישבה בבית וגידלה את הילדים ותחזקה את הבית, והבעל יצא לעבודה בחוץ.
הנה אם כן, עילה משפטית אמורפית כגון 'חוזה מכללא' איפשרה העברה קניינית שלרוב נעשית אך ורק בחוזה מפורש. בשנת 1970, כאשר נכנס לתוקפו
חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 אשר ביטל את ה'זכות שביושר' ולא איפשר לבצע העברות קנייניות של מקרקעין, אלא דרך רישום, קבעו בתי המשפט כי אישה זכאית למחצית רכושו של בעלה בעת הגירושין מכוח "עקרונות של צדק, יושר, הגינות, וכו'". קרי, חרף העובדה שהמשפט הפורמלי אינו מאפשר העברת מקרקעין אלא בדרכים מסוימות (רישום במרשם המקרקעין, ביצוע עסקה בכתב וכו'), הלכת ה'רכוש המשותף' עקפה את החובה הפורמלית שבדין והעניקה לאישה זכויות קנייניות מכוח
עקרונות כלליים של שיטת המשפט. וזוהי כל 'תורת המשפט' על רגל אחת. היכולת ליצור מושגים אמורפים, גנריים, שיש בהם הכל ואין בהם כלום בעת ובעונה אחת, מושגים כלליים אשר תוכנם משתנה ממקרה למקרה, אך מעטפתם נשמרת. מושגים כאלו אפשרו לבתי המשפט לחולל מהפכות שיש שכינו אותם בבוז "מחטף שיפוטי", כאשר טבעו של המשפט, מעצם טיבו, הינו להתפתח ממקרה למקרה מתוך קונספציות מושגיות, עמומות אך איתנות, כאחד.
דיני המשפחה אינם התחום היחידי שבו שונו זכויות מהותיות שלא דרך חקיקה פורמלית אלא דרך מושגי שסתום עמומים. כך היה גם בתחום המסחרי. טרם נחקק
חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999, קבעה הפסיקה כי עובד חייב לשמור בסוד את סודותיו המסחריים של מעבידו מכוח חוזה מכללא, מכוח היות הסוד זכות קניינית, מכוח עיקרון תום הלב, ועוד ועוד ועוד ועוד (ראה לדוגמה
בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4), 702). עיננו הרואות כי מושגים אמורפים כגון "זכות קניינית", "עיקרון תום הלב", "חוזה מכללא" ועוד - מייצרים ומשנים זכויות של ממש בעולם האמיתי והממשי ביותר.
עוולת הרשלנות כמושג שסתום
ובחזרה לדיני הנזיקין. עוולת הרשלנות, שהיא כללית מאד ומנוסחת בצורה מאד רחבה, איפשרה לפסיקה להתפתח, ממקרה למקרה, ולכונן זכויות חדשות וזכאויות חדשות לפיצוי נזיקי. כך, במקרה של הלכת השנים האבודות.
כך במקרה של הזכות לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה האישית. וכך במקרה של הזכות לפיצוי נזיקי בגין סירוב-גט.
הכרה בזכויות מכוח מושגים אמורפים ועמומים מייצרת בעיה נוספת - התנגשות עם מערכות זכויות אחרות, אשר מוכרות מכוח הדין הפורמלי.
כאשר בית המשפט, מכוח הלכת השיתוף, מקנה לאישה את מחצית הזכויות הרכושיות של בעלה, הוא עלול להנגיש את תביעת הזכות של האישה עם צדדים שלישיים, אשר הסתמכו על חוזים כתובים ועל העברות קנייניות רגילות, כגון רוכש מאוחר של ה
דירה אשר לא היה מודע לכך שגם לאישה זכויות בנכס, חרף העובדה שאלו לא נרשמו במרשם. הוא הדין בממלכת פיתוח המשפט המקובל נוסח ישראל בדיני הנזיקין - גם שם יצירת זכויות יש מאין מתנגשת עם מערכות זכויות קיימות, כפי שאלו הוכרו על-ידי מערכות משפט פורמליות.
ההכרה בזכויותיהן של מסורבות גט לקבל פיצוי נזיקי אינה מצויה בהלימה עם הדין הדתי. ויש ובית הדין
הרבני לא יחייב גבר ליתן גט, ובכל זאת, הוא ייחשב כסרבן גט, חרף העובדה שטרם הוכרז ככזה על-ידי בית הדין הדתי.
הרציונל לכך הוא שדיני הנזיקין נועדו לפצות על נזק שנוצר מהתרשלות, גם אם התרשלות זו לא בוצעה תוך עבירה על החוק. כך יכול להיות מצב שבו תקני משרד התמ"ת יחייבו מעסיק לנקוט אמצעי בטיחות ברמה מסוימת, אך חובת הזהירות המושגית והקונקרטית תחייבו לנקוט אמצעי בטיחות מוגברים, גם אם אלו לא כתובים בחוק. במידה ולא ינקוט את אותם אמצעי בטיחות מוגברים, מעבר למה שצוין בחוק, ואחד מעובדיו ינזק, הוא יחשב כרשלן. הוא הדין בתביעות של מסורבות גט - חרף העובדה שבעל אינו חייב ליתן גט לאשתו אלא במקרים מאד קיצוניים שבהם בית הדין הרבני מחייבו לכך (ובית הדין הרבני נזהר שלא לעשות כן פן הגט יהיה מעושה), אותו בעל יכול להתבע בנזיקין על הסבל שהוא
גורם לאשתו בכך שהוא מסרב ליתן לה גט, מעגן אותה, ומאמלל אותה בשל כך.
זוהי מהות דיני הנזיקין על רגל אחת - לאפשר לתובעים להפרע מנזקיהם, שנגרמו תוך רשלנות המזיק, גם אם זו לא עלתה כדי עבירה על החוק.
פיתוח המשפט המקובל באמצעות דיני הנזיקין
דיני הנזיקין מרחיבים את רפרטואר ההתנהגויות האסורות על דרך פיתוח המשפט המקובל. לפיהם - לא כל מה שחוקי - מותר. יש והתנהלות מסוימת היא אומנם על-פי חוק, אך גורמת נזק, מטרד, עוגמת נפש, ועל כן תחייב את המזיק בפיצוי לניזק, וזאת מכוח דיני הנזיקין.
לדיני הנזיקין גם כוח מגדרי - יש והחוק היבש והפורמלי מפלה נשים, או שאינו מאפשר להן למצות את זכויותיהן. בשל הקושי של קורבנות עבירות מין להעיד בהליך הפלילי, אשר נשלט כולו כרובו על-ידי התביעה, ובו לקורבן אין קול משל עצמה, בוחרות קורבנות רבות של עבירות מין במסלול של תביעה נזיקית, מסלול שבו נטל ההוכחה קל יותר, ואשר בו קולן נשמע. תביעות הנזיקין של מסורבות גט פותחו מתוך אותה אוריינטציה פמיניסטית אשר משתמשת בדיני הנזיקין ככלי להעצמת אוכלוסיות מוחלשות אשר החוק הפורמלי פועל לרעתן - היות והמערכת החוקית הקיימת - אזלת יד ב(אי) עזרתה למסורבות גט, דיני הנזיקין הוכנסו לתמונה במכוון ככלי לשינוי מאזן הכוחות - אישה אשר תובעת את בעלה הממאן ליתן לה גט אינה עושה כן מתוך אהבת הכסף, אלא בעיקר מתוך תקווה כי אם תוותר לבעל על הפיצוי הנזיקי, הוא בתמורה יתן לה את הגט המיוחל. התביעה הנזיקית הפכה לעוד כלי לוחץ על סרבן הגט העומד במריו. אך אליה וקוץ בה - יש מי שביקרו תביעות שכאלו וקבעו כי הן יוצרות גט מעושה. התשובה לביקורת היא שלא יתכן שדיני הנזיקין יתחמו לסד המשפט הפורמלי, כאשר זה אותו משפט אשר יצר את הצורך ל
אתר פתרונות בדיני הנזיקין: לדיני הנזיקין יש קיום עצמאי וגם אם תביעה נזיקית של מסורבת גט לא תצליח, בחלק מן המקרים, להוביל לגט המיוחל, יש בכוחה לפצות אישה מסורבת גט על שנים של סבל.
למרות הכוונה המגדרית הראשונית של מפתחות עילת ה'פיצוי בגין סירוב גט', לראשונה, עילה זו יושמה לראשונה בישראל בידי גבר אשר סורב לגט מאשתו. האם 'חציית קווים' זו של העילה צריכה להפתיע אותנו?
כלל וכלל לא.
זכותה של אישה לאוטונומיה אישית בהקשרים מגדריים (זכותה על גופה, הזכות לאוטונומיה אישית מצד בעלה, אשר באה לידי ביטוי בקבלת גט וכו') אינה אלא נגזרת של
הזכות האנושית לאוטונומיה אישית. ממש כמו המחזאי בן המאה ה- 19, אנריק איבסאן, אשר תויג בטעות כ'פמיניסט', אך למעשה היה הומניסט, כך למעשה פמיניזם אמיתי, אשר דוגל בחופש כל פרט (גבר, אישה) באשר הוא/היא, אינו אלא נגזרת של עיקרון על גבוה יותר במדרג - העיקרון ההומניסטי המכיר בזכותו של כל אדם לנהוג כרצונו כל עוד אינו פוגע בזולתו, ואשר מקדש את ערך האוטונומיה האישית.