במדינת ישראל כמות שהיא יש קולות הרבה. מדינת ישראל היא מעין מקהלה מעורבת מרתקת בה שרים אנשים, נשים, ילדים, זקנים, יורשי מסורות כל תפוצה שהעולם ידע להכיל, צברים נינים לאנשי בילו ונכדים לחלוצי טירת צבי - השרה בצוותא גדולה כל שיר העולה על הדעת וכל השירים כולם נעשים לשיר אחד סוחף וייחודי שאין כמוהו בעולמנו. יש בו געגועים בשיר לתמול, ותקווה למחר, וביטוי לכמיהה, וזיכרון לגבורה, וכבוד למה שהיה ותוחלת למה שיהיה. מדינת ישראל היא מדינה של שיר המעלות של צוותא מגוונת הקושרת גשרים של צלילים על סדקים ולפעמים גם על תהומות ואנו חוצים אותם חרף כל היכולות הנדירות שלנו להתפצל ולהתבדל, יחד.
ועכשיו, חבר ותיק מאוד במקהלה המעורבת המצוינת הזאת, קם לו לפתע ופרש, כי אי-אפשר לו לשיר בצוותא בה שרות גם נשים, כי קול באישה, על גיליון הפרטיטורה [תכליל] החדשה שלו, הוא לא ערב, ולא צלול כפעמונים, ולא מגביה שחקים וצולל למעיינות עמוקים, אלא קודם כל ערווה. החבר הוותיק הזה במקהלה המעורבת הישראלית, ידע מעולם שיש אי-שם גם פרטיטורה כזאת, אולם הוא לא בחר לשיר מתוכה מעודו. היא לא התאימה למסכת חייו. החבר הוותיק הזה היה מבוני ומבונות הארץ על-פי תורה ועבודה יחד עם בוני ובונות הארץ על-פי אידיאלים חברתיים ואמוניים שונים, אבל הוא והם היו שותפים בתורת שיבת ציון, ובמאבק על החירות ועל כיבוש שממות הארץ, ועל ההגנה ועל השלום ועל העבר המשותף ועל תקוות עתיד אחת, וגם על הגבורה ועל הזיכרון.
החבר הוותיק הזה תקע יתד בטרשי ההרים הקרויים היום הרי עציון יחד עם חברים שלא חלקו עימו אלא את תורת שיבת ציון, והוא והם הוקפו אויב אחד, וחיו מצור אחד, וזכו וכל הארץ האחת רבת הקולות חרדה להם וחשה להצילם ובהם ל"ה בחורים שנפלו מות גיבורי אגדה בין הבתרים של ההרים שהיו לאות וזכרם היה לנשמה בנשמת השיר האחד הגדול של ישראל וכך היה גם מותם שלהם יחד על ההרים הרמים סביב לירושלים.
הם היו בני כולנו הבחורים ההם. בתי כנסיות נקראו בשמם. רחובות חצו ערים בשמם. בתי ספר מכל עבר ומכל מדרש למדו גבורה בשמם. צעירים וצעירות בארץ ובקרב יהודי הגלויות גדלו בשמם. שנים הרבה, צעדו רבבות עלמים ועלמות אל המקום בו הוצבה להם יד וקיבלו על עצמם בשמם לקדש את החיים במי המעיין הצנוע בו זורם לו רחוק מהמולת היום-יום הכבוד למתים.
ועכשיו, החבר הוותיק הזה, לא יכול היה לשאת עוד את הצוותא הזאת מפני שבפרטיטורה שלו כתוב מה שהארץ הזאת לא יכולה לקבל על קולה של אישה, והוא החרים רחמנא לצלן ופרש. והלא הוא יודע שלא יפרוש עימו איש. אנשי תורה ועבודה של פעם ושל היום, רובם ככולם, ותיקים ועולי ימים, החיים בעידן של שוויון הערך והמעמד של כל ברוא אלוהים בצלם, אם איש הוא או אישה, לא יפרשו עימו מן הצוותא הישראלית. הם יודעים שהצוותא הזאת היא הלכה, הם יודעים שהצוותא הזאת היא מצווה, הם יודעים שהצוותא הזאת היא ערובה למחר שלא יבוא לעולם אל מקום בו אי-אפשר להם לאנשים לשיר הללויה אחת ושיר קינה ונהי אחד.
ואולי זה לא קרה. אולי החבר הוותיק הוא עימנו כתמול שלשום. הוא עימנו בצבא אחד, במערכות דין אחד, עימנו על ספסלי תינוקות בית רבן, בחדרי הלימוד בבתי הספר, בישיבות, באולפנות, במכללות, באוניברסיטאות, במסחר ובמחקר ובעבודה ובמלאכה, ורק איזה צל שניתק ממנו ונושא את שמו, ומדבר בשמו, ופוסק בשמו, וחותר בשמו להיפרד מעל הכלל ולצפות להנהיג את פליטתו עד שיהיה הוא בראש הכלל הגדול המסומן לעתיד לבוא - הוא הצל שהחרים ופרש. אולי. אולי מפני שמפחדים תמיד מין הצל, מפחד החבר הוותיק הזה שלנו מן הצללים שעלו אל חדריו. אולי, מפני שהחבר הוותיק התבלבל מן הצללים. אולי מפני שהחבר הוותיק נסחף להאמין כי המקהלה המעורבת הגדולה כולה פשטה את הרגל כי כך מנבאים לו הצללים שפלשו אליו ואולי מפני שגם לכל מקום ומקום פולשים צללים ומאפילים על האמת הפשוטה כי אין לה לארץ הזאת תקווה אלא בצוותא, בה כל אחד ואחד שומר על ייחוד, וכל אחד ואחד מכבד את זולתו, וכל אחד ואחד יודע מאין הוא בא, וגם לאן הוא הולך בסופו של דבר, הוא יודע.
ואולי גם אם זה באמת לא קרה, טוב שזה בכל זאת קרה, כי אפשר להקל ראש בצוותא האחת ולהאמיר את מחיר ההתבדלות ממנה יותר משמותר לשלם, אבל להאמיר אותה עד כדי פרישה ממצעד זיכרון לשלושים וחמישה בחורי הצוותא הזאת שעלו על המוקד בהרי עציון בשליחותה של הצוותא הקדושה, זה צעד אחד יותר מדי רחוק, וממנו אי-אפשר לטעות עוד הלאה אלא לשוב כימי ראשית ולשיר שוב במקהלה המעורבת האחת שבלעדיה אין שיר בכלל בארץ המעלות הזאת.
