נשיא ארה"ב אובמה, טוען כי נתניהו מתקשה להתקדם במשא-ומתן המדיני עם אבו מאזן, שכן הוא חייב להתחשב בקואליציה הממשלתית שלו.
אכן ראש הממשלה מנווט במספר מישורים: שימור הקואליציה הממשלתית וחיפוש האיזונים והבלמים לקיומה, מחד ברק כשר ביטחון, מאידך ש"ס והמפלגות הדתיות, ובתווך הליכוד המתחלק לניצים, יונים וכאלו אשר "לא ידעו לשאול".
אם ייטה נתניהו בדרך שסללו ראשי הממשלות הקודמים לו, הרי שיקדם את המשא-ומתן לשביעות רצון האמריקנים, אם ינסה להשביע את הניצים שבממשלתו הרי שינסה להאט המהלכים המדיניים, ולמעשה לבזבז זמן, עד אשר הממשל האמריקני יהיה נוח יותר עבורנו.
בראש דאגתו של נתניהו, כפי שכבר תיאר זאת מזכיר המדינה פרופ' קיסינג'ר עוד לפני שנים רבות, עומדת מדיניות הפנים הישראלית המשפיעה על מדיניות החוץ. נתניהו חייב ראשית לשמר את הקואליציה הרחבה בראשותו, גם על חשבון גחמותיו של אובמה.
נתניהו פועל מבחינת יחסי הציבור כמי שמעוניין בשלום עם הפלשתינים, ברם, אין לשכוח כי כרגע אין לישראל בכלל פרטנר למשא-ומתן, בהיעדר שליטה מלאה של אבו מאזן על הרשות הפלשתינית על שלל מרכיביה.
נתניהו מצליח עד כה לנווט בין רכיבי הקואליציה שלו ובהצלחה, שכן כל אלו מעוניינים ביציבות ובחלוקת השלל השלטוני.
נתניהו צריך להמתין לבחירות הביניים בארה"ב ועד אז "לגרור" רגליים ולהשמיע "מנגינות" של שלום באוזני הנשיא האמריקני, שאף נתן גושפנקא לנתניהו באומרו כי נתניהו מעוניין בהתקדמות, אך החלקים הימניים בקואליציה שלו מונעים זאת ממנו.
במצב דברים זה, בו אפילו נשיא ארה"ב "מבין" את מניעיו של נתניהו, כל אשר נותר לנו הוא לברך על המוגמר ולעסוק במינוף הכלכלה והתעשיה בישראל, ולדחות את ענייני "השלום" לימים רגועים יותר.
על ארה"ב וישראל כמו על שאר הקהילה הבינלאומית, לעסוק ב"איום האירני" ולא בחוסר היכולת למצוא פרטנר פלשתיני, אשר יימצא ברבות הימים, מה שמעודד שאפילו נשיא חדש וחסר ניסיון זה, מתחיל להבין כי "השכונה המזרח תיכונית" איננה "המערב הפרוע". אין כאן סיפור של "השולף המהיר במערב", אלא חיפוש "האדם השלישי" - האירני.
