הסוגייה שעמדה להכרעה בפני רשם האגודות הייתה אם המשיבה הינה חברה באגודה, מאחר שסוגייה זו עלתה בעקבות כספי פדיון המניות בתנובה וחלוקתם לחברים באגודה.
אמות המידה לעניין "עקירה ממקום מגורים" נקבעו בבג"צ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות. שם נקבע כי "עקירה" ממקום מגורים משמעה "טוטאליות בניתוק קשר", וכי לצורך ההכרעה בעניין זה יש לשלב מבחן אובייקטיבי - הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי שעיקרו הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים.
החברה מעולם לא ויתרה על חברותה באגודה, לא שינתה את כתובת מגוריה, ושילמה את המיסים באופן שוטף לאורך השנים. לא הוכח כי היא עקרה ממקום מושבה או לחלופין חדלו להתקיים בה הסגולות הדרושות לחברות. מאחר שהסנקציה של הפקעת החברות הינה סנקציה חמורה ביותר, יש לנהוג בצמצום ומתוך השקפה כי לא כל התנהגות פסולה מצדיקה צעד חמור זה. לאור כל זאת, דחה הרשם את ההשגה של האגודה, וקבע כי החברה הינה חברה לכל דבר ועניין באגודה, וחברותה לא פסקה מעולם.
מהחלטתו של הרשם אנו למדים כי אגודה המתמודדת עם סוגייה זו, חשוב שתקפיד לזמן את החבר לאסיפה הכללית במקרה של הוצאה מחברות או להזמינו לישיבת ועד הנהלה במקרה של פקיעה, ולקיים הליך אשר בו יתאפשר לו לטעון את טענותיו, ורק לאחר מכן לקבל החלטה בהתאם.
ככלל, הפסקת החברות צריך שתעשה בהתאם להסדרים הקבועים בדין ובתקנון.