בס"ד
איזה מזל שיש יום האם!
איזה מזל שיש יום המשפחה!
וכמה טוב שזוכרים לציין זאת!
כמה חשוב שמשרד החינוך יקצה יום שלם ואולי כמה ימים(!) ללימוד ערך חשיבות המשפחה בחיינו.
אחרת - איך הייינו יודעים שמשפחה זה חשוב?
אחרת - מאיפה שהילדים ידעו?
במסגרת בה לומדים קצת מכל דבר, טוב שילמדו קצת גם על המשפחה וחשיבותה בחיינו...
וכך, עוד מספר ימים יחגגו רבים את יום המשפחה. יקנו מתנות, יכתבו ברכות, יצאו לבתי קפה. יתנשקו ויחזרו לעיסוקיהם. את החובה המשפחתית מילאו. עד לשנה הבאה באותו היום, באותה השעה...
ומה לומדים מזה?
שכדי לצאת ידי חובת כיבוד הורים, די בבלון ורוד יפה, די בחבילת שוקולד מוזהבת, או בארוחה מיוחדת... שדי ביום הוקרה אחד לכבוד המשפחה. וברוך שפטרנו...
שמתוך 365 ימים בשנה מגיע גם למשפחה תשומת לב, ולו ליום אחד.
שמשפחה היא עניין טקסי-לימודי בלבד. עושים מבחן ומקבלים ציון ובזה הסתיימה החובה.
בעידן בו המשפחה היא אוהל בלבד ולא בית חזק ואיתן, יתכן שגם יום אחד זה הרבה.
אז למי זה טוב?
לכל בתי העסק שמייצרים, מוכרים וממציאים מתנות.
זה טוב לבתי קפה ומסעדות שנהנים מתמורה לטרחתם.
למשרד החינוך שמצא נושא רחב ובעל משמעות מוסרית אישית.
זה גם טוב לילדים ולבני זוג שממלאים ביום אחד זה את חובתם המשפחתית וחשים שמיצו את תפקידם.
אבל האם משפחה היא תאריך בלוח השנה שלנו?
השיטה של חינוך ילדים והורים ליום משפחה, יום האם, יום האב, מלמדת אותנו דבר אחד: גם במצוות כיבוד הורים אפשר לצאת ידי חובה על-ידי מתנה, נשיקה ואיזכור.
אבל משפחה איננה סטיקר שמדביקים לאות הזדהות ליום אחד. ליום מלא בלונים זוהרים, סרטים ורודים, שוקולדים יקרים.
בחברה מתוקנת בה המשפחה היא ערך מקודש וההורים - האב והאם הינם יסודות הבית, אין צורך בחגיגת ימים משונים שכאלה.
בחברה מתוקנת רעיון שכזה הוא מעליב ותמוה.
כי כל יום הוא יום משפחה, ואין המשפחה צריכה יום לזכרה.
או שמא כן?
