הפשע מוצג לראווה

לא מאהבה שבוע חלף מאז הפרשה המזעזעת האחרונה שכבשה את כותרות העיתונים, פרשה שנדחקת היום לעמודים אחוריים ("הנהג הדורס: שמעתי אנשים בוערים צועקים", לשון כותרת בעמ' 21 של מעריב). את מקום תאונת הדרכים הקטלנית תופסת חקירה משטרתית על אונס מתמשך בנערה. הכותרות הראשיות של כל העיתונים, למעט הארץ, מוקדשות הבוקר לפרשת המין שאתמול הוסר מעליה צו איסור פרסום. המשטרה חושדת כי נערה סורסרה על-ידי החבר שלה לכמה מחבריו, שהתעללו בה ואנסו אותה במשך שלוש שנים. "החשד: בעטו, התעללו אנסו", קוראת הכותרת הראשית במעריב, כשכל מלה מודפסת בגופן גדול מקודמתה. "צעקתי. הם לא הפסיקו", מצוטטת הנערה בכותרת הראשית של ידיעות אחרונות. ב"ישראל היום" תוהה הכותרת הראשית "איפה היו ההורים, איפה היו המורים". זעזוע היא מילת המפתח בעמודים הראשונים של עיתוני הבוקר. מיטיב לעמוד על כך מעריב, המציין בכותרת המשנה לידיעה על האונס הקבוצתי [אבי אשכנזי ונתיב נחמני] כי "חקירת פרשת התעללות ואונס אף פעם לא קלה, אולם הפעם גם ותיקי היחידה המרכזית של תל אביב התקשו לקלוט את מידת האכזריות". בידיעה מתואר בפירוט זעזוע החוקרים, ותיאור זה מופיע גם בגופן גדול ומודגש בצד העמוד. "בחלק מהמקרים הנערים תיעדו את מעשיהם במכשירי הסלולרי", מספר למעריב אחד מחוקרי המשטרה. "התמונות היו כל-כך קשות לצפייה שאפילו ותיקי החוקרים לא יכלו לעמוד בהן. אפילו מפקד היחידה, שצפה באחד הסרטונים, פשוט קם ויצא מהחדר". למרות הזעזוע של מפקד יחידת המשטרה ממעשי הנערים, במעריב ובעיתונים האחרים לא נמנעים מלעשות כמיטב יכולתם לזעזע את הקוראים. תיאורי מעשי ההתעללות מפורטים, הכותרות מפוצצות, הציטוטים מפי הנערה נוקבים. למעשה עצם הזעזוע של מפקד המשטרה מזעזע (אם הוא לוקח את המקרה הזה כל-כך קשה, מי אני שאשאר אדיש?). הזעזוע במקרה זה הופך למטרה נעלה, משום שהוא מייצר אצל הקוראים את התחושה שלא איבדו צלם אנוש, שאין דמיון בינם ובין הנערים החשודים באונס קבוצתי מתמשך, או בינם ובין הורי הנערים, שלא שמו לב למתרחש מתחת לאפם. הסיקור הנרחב ביותר של פרשת האונס מתפרסם בידיעות אחרונות. בין היתר כלולה בעיתון ידיעה מאת ניר גונטז' ומאיר תורג'מן, המתארת את א', החשוד המרכזי בפרשה. "אין כאן שום הפתעה", הם שומעים מ"גורם המכיר שנים רבות את החשוד המרכזי". אמו של החשוד המרכזי מציגה תמונה שונה, של "ילד חלשלוש". גונטז' ותורג'מן מפנים אליה את השאלה הבאה: "הוא אוהב או אהב אותה?". תשובת האם, למי שטרם ניחש זאת בכוחות עצמו מקריאה על מעשי ההתעללות והאונס שהוביל החשוד במשך שלוש שנים, שלילית. תצלומיהם של א' והחשודים האחרים מתפרסמים בכל העיתונים, כשפניהם מטושטשות. "העמדה לדין של קטינים וענישתם היא סוגיה מורכבת, שכרוכות בה שאלות טיפוליות ושיקומיות", מוסבר בהארץ בדיווח מאת יניב קובוביץ ותומר זרחין. "כתבי האישום נגד המעורבים באונס צפויים להיות מוגשים לבית המשפט לנוער, שבו רמת הענישה מושפעת מסוג העבירה שבה הורשע הקטין, מנסיבותיו האישיות ומסיכויי השיקום. קטינים שיש חשד כי היו מעורבים באונס יופנו לקצין מבחן לנוער, שיחל בתהליך טיפולי לקטין ולמשפחתו. להמלצת קצין המבחן יש משקל ממשי בגזירת העונש. טווח הענישה, גם באישומים חמורים כמו אינוס, יכול לנוע החל מתגובה טיפולית בקהילה, עבור בטיפול במסגרת טיפולית מחוץ לבית כמו במוסדות חסות הנוער, וכלה בעונש מאסר". ב"ישראל היום", שבוחר לדווח על המקרה תחת הכותרת "שפחת מין בבית-הספר", מתפרסם טור מאת דן מרגלית, המזועזע כולו מהמעשה. "זה כל-כך נורא שמילים אינן יכולות לבטא את גודל הזוועה", הוא כותב. אך למרגלית, להבדיל מלכותבי טורים אחרים הבוקר, יש גם פתרון. "לפני הכל יש צורך לתקן את החוקים הרכרוכיים שישראל נשבתה ברשתם ובקסמם בהשפעת כל מיני ארגונים עם כוונות טובות ותוצאות עכורות", הוא קובע. "לא ייתכן שבן בליעל כזה, אשר אנס ילדה שלוש שנים וכיבה עליה סיגריות וצילם אותה, ייהנה מחזקת האלמוניות. לא ייתכן שהחוק בישראל יאסור לחקור אותם כראוי ולחייב אותם להסביר ולכלוא אותם לשנים רבות ולהציגם לראווה בכל כלי התקשורת. רק כך הם ייזהרו, ויותר מהם הוריהם ומוריהם, וסיפורי הזוועה האלה, המגיעים לידיעת הציבור חדשות לבקרים, ייהפכו תוך זמן מה לאירועים נדירים, חריגים". עד שישונו החוקים הרכרוכיים בישראל על-פי דרישת מרגלית, רק הפשע מוצג לראווה בכל כלי התקשורת, לא הפושעים.