בחוזי ניהול ואחזקת מבנים נהוג לגבות דמי ניהול קבועים + אחוז קבוע מסך כל עלויות אחזקה בגין שירותי האחזקה והניהול.
במילים אחרות, החברות גובות מחיר COST (עלויות אחזקה) + אחוזי רווח מעל עלויות החזקה (כיום מקובל לגבות COST + 15%).
לדוגמא, אם הוצאות אחזקת הנכס היו מאה ש"ח, על זה מוסיפים 15% כך שהעלות הכוללת היא 115 ש"ח. חוזים מסוג זה יוצרים קונפליקט בין אינטרס הלקוח להוזיל את עלויות האחזקה הכוללות, לבין אינטרס חברת הניהול בגין חוזה מסוג זה להעלות את עלויות האחזקה(COST) כדי שתוכל להגדיל את רווחיה (15% מ-100 ש"ח הם 15 ש"ח, 15% מ-150 ש"ח הם 22.5 ש"ח).
כיום, הנטייה הרווחת בשל חוזים מסוג זה היא לייקר את עלויות האחזקה, או לצרוך שירותים שאין בהם צורך ממשי, כך האחוז רווח שלה גבוה יותר וכך היא קוצרת רווחים גבוהים יותר בצורה משמעותית.
השיטה הקיימת יוצרת עניין לחברות ניהול לבזבז ללקוח כסף רב יותר. לדוגמא: אי חסכון בהוצאות חשמל השארת תאורה דולקת בשעות הלילה המאוחרות, הפעלת מזגן בטמפרטורה לא מבוקרת, רכישת פוליסות ביטוח באופן לא מקצועי, שיפוצים לא נצרכים ועוד.
עלויות האחזקה הן למעשה כל ההוצאות הכלולות באחזקת הנכס כגון: ניקיון, מיזוג אוויר, תאורה, שמירה, ביטוח, אינסטלציה, כוח אדם, תיקונים ושיפוצים.
סוג החוזה הנכון הוא כזה שקובע סכום קבוע לדמי הניהול ללא תלות בעלות הוצאות האחזקה. לדברי יואל רדושר חוזה מסוג זה מאפשר לשמור על אינטרס הלקוח, שקיפות מלאה, ואתיקה. הלקוח יודע בדיוק על מה הוא משלם וכמה. שיטה זו מאפשרת לחברת הניהול להוריד את מחיר עלויות האחזקה כדי להצדיק את מחיר הרווח התפעולי שהיא מקבלת.