בהתנהלותם של ארגונים באשר הם - ארגון פועלים, ארגון חקלאים או יצרנים, ארגון של חולי מחלה כלשהי, ארגון נשים,
שלום עכשיו, צער בעלי חיים או אנרכיסטים נגד גדר ההפרדה, וגם ארגונים כמו צבא, תנועת נוער, מפלגה, רשת חינוך ואפילו מדינה - ידוע "כלל אבולוציוני" אוניברסלי:
הם נוסדים על-ידי אנשים צעירים בגופם וברוחם, נלהבים מרעיון כלשהו, חדורי תחושת שליחות. תחושה זו מביאה אותם להתאגד ולהתארגן כדי לקדם את הרעיון, בדרך-כלל בהנחיית מנהיג או קבוצת מנהיגות קטנה, המציבים את האידיאולוגיה, מנסחים את הרעיונות הנובעים מן המטרה הכללית, משרטטים לקבוצה את דרכה ומחלקים את התפקידים בין חבריה. החברים הנלהבים מקדישים לרעיון את מיטב שנות העשרים של חייהם, בעת שהם חופשיים ממרות הוריהם מצד אחד, ומשוכנעים שמצאו את דרכם חיים בחסות הקבוצה והרעיון המנחה אותה מצד שני.
בשנים הראשונות של פעילות הארגון הם מקדישים לו את מרבית שעותיהם, ועיניהם בורקות כשהם מצויים עם חבריהם בפעילות למען הרעיון. הם מממנים מכיסם את ההוצאות, המעטות עדיין, של הדפסות וצילומים, נוסעים באוטובוסים וברכבות כדי לחלק עלונים בבתים ובצמתים ומפגינים נוכחות, לפעמים בוטה, במרחב הציבורי, במטרה למשוך את תשומת לב הציבור לרעיון הכביר המנחה אותם, להראות לעולם את "האור" שהם גילו ולשכנע את האנושות שאם רק תאמץ את הרעיון שלהם - כל בעיות העולם והאנושות ייפתרו.
בשנות פעילותם אלה הם נוטים להזניח את ענייניהם הפרטיים - לימודים, עבודה, משפחה - ומתמסרים באמונה שלמה לרעיון ולקידומו. הם משתתפים בהפגנות, וסובלים באהבה את צעדי השלטון נגדם ואת עוינות מתנגדי הרעיון. הם אדישים לתנאים הפיזיים שבהם הם פועלים, ומרתף טחוב או צריף מט לנפול עשויים לשמש להם "קן" לפעילותם. בעיניהם הוא ארמון הדור, שממנו יוצא "האור" לכל העולם.
כעבור מספר שנים, במחצית שנות העשרים שלהם, הם מתחילים לדאוג לענייניהם הפרטיים: מתחתנים הזוגות הראשונים, שנפגשו כמובן על-רקע הפעילות האידיאולוגית המשותפת, וילדים ראשונים נולדים למשפחות הצעירות. כבר צריך להקדיש קצת זמן למשפחה, ועם אידיאולוגיה קשה לשלם במכולת. לשם מימון הפעילות הם מתחילים לאסוף תרומות מאנשים המאמינים ברעיון, ומתרומות אלה נוטלים מעט לעצמם כדי לכסות את הוצאותיהם.
כשהם בני 30 הם משפרים את מערך איסוף התרומות, מתחילים לשכור מכוניות כדי לייעל את הפעילות, ומעבירים את מרכזם מהצריף או המרתף לבניין משרדים בינוני, שאליו ניתן להביא תורמים פוטנציאליים ללא מבוכה. המנהיג מקבל את החדר המרכזי, ושאר הפעילים מצטופפים בחדרים האחרים. האידיאולוגיה עדיין חשובה לכולם, אך הארגון מפתח היררכיה, שרשרת פיקוד וניהול, ואנשיו מתחילים להקדיש זמן, מאמץ ואנרגיה לסימון גבולות הגזרה ביניהם, לחלוקת התפקידים כך שכל אחד יוכל להתגדר בענייניו, ומתחילים להתחרות ביניהם מי יפנה לתקשורת, מי ייצג את הארגון במועצה המייעצת של העירייה ומי ישתתף בסימפוזיון בכנסת.
כשהם בני 35 הם עוברים לבניין משרדים מפואר יותר, שבו המנהל מקבל את המשרד הפינתי - עם שני חלונות, ומחלק לחברים את החדרים האחרים לפי הקרבה האישית והארגונית אליו. התככים מתחילים, כשאחד מגלה כי בחדר שלו אין חלון או שהוא סמוך לחדר השירותים. התחרות בין האנשים על המכוניות מתחדדת - מי יקבל את מכונית המנהלים החדשה ומי יקבל מהמנהל את מכונית המנהלים הקודמת. הם מתחילים להתעסק בנושאים כמו מי טס לחו"ל במחלקת תיירים ומי במחלקת עסקים, מי לן בחו"ל במלון שלושה כוכבים ומי בחמישה, מי נוסע באוטובוסים ורכבות, מי במוניות ומי בלימוזינות. הם מארגנים אירועי איסוף תרומות נוצצים שנועדו לכיסוי הוצאות הארגון התופחות והולכות - משרדים, מכוניות, נסיעות ואירועי איסוף תרומות נוספים, והחלק בתקציב שנועד לכסות את הפעילות האידיאולוגית - זו שלשמה הוקם הארגון 20 שנה קודם לכן - הולך וקטן.
כשהם בני 40 הם מגלים כי המנהלים ממנים את בניהם למשרות בארגון, גם אם אינם בדיוק מתאימים לתפקידיהם, ושכל פעילות הארגון נועדה לשם איסוף התרומות הדרושות למימון המשכורות, המשרדים, צי המכוניות, הנסיעות לחו"ל, וכמובן - אירועי איסוף התרומות. האידיאולוגיה נדחקת לשוליים, מצויה בעיקר בתמונות הפעילים ופעולותיהם מלפני 20 שנה התלויות על קירות המשרדים, ועיקר הזמן ותשומת הלב מוקדשים לאינטרסים של הארגון ושל אנשיו: משכורות, מכוניות, פנסיה, ביטוח מנהלים, כרטיסי טיסה ומקום בתקשורת.
בינתיים קם דור צעיר של פעילים שגילו את "האור", והם רואים ב"זקנים" עוברי בטל שאיבדו את הלהט האידיאולוגי ואת המסירות. בני ה-20 הללו מתארגנים בארגון חדש, צעיר, רענן, חדור אידיאולוגיה, הפועל מתוך מרתף טחוב או צריף מט לנפול... וחוזר חלילה: כעבור 20 שנה הם יהיו בדיוק באותו מקום שבו נמצאים "הזקנים", ואז שוב יקום "דור חדש"...
ארגון שאינו יודע להתחדש, להזרים דם חדש לעורקיו ולהצעיר את פעיליו נדון לגווע בתהליך המתואר ולסיים את דרכו כ"מי שהיה". יש כאלה המתארים אף את תולדות המדינה כתנופה אידיאולוגית שדעכה לאינרציה אינטרסנטית. אִמרה כמו "אדמות הלאום הופכות לנדל"ן מניב" מבטאת היטב את התהליך שכולנו עדים לו. לא לשווא קמים כיום ארגונים הנושאים שמות כגון "הציונות המתחדשת" ו"השומר החדש", שנועדו להחזיר את המימד האידיאולוגי לציונות ולרעיון השמירה על אדמות הלאום - עניינים שלפני 60 שנה היו במרכז העשייה הלאומית, ונדחקו לשוליים בעקבות התגברות המימד האינטרסנטי בהתנהלות הפרטית והציבורית בישראל.
התהליך המתואר עומד בבסיסם של שינויים המתחוללים גם בחברות המקיפות אותנו, והוא מאפשר לנו כיום להבין חלק ניכר מן התופעות הקיימות בחברה הפלשתינית, במצרים, בירדן, בסוריה, בלבנון ובעיקר במדינות המפרץ. גם אירן אינה משוחררת מתהליך זה, שבכל זירה לובש צורה אופיינית לה.