הבסיס לאי ההבנה הוא בפער העצום ב-PDI בין שתי המדינות: ארצות הברית 40 וישראל 13 (בין הנמוכים בעולם). במילים אחרות, הישראלי תופס את הפער בינו לבין בעלי השררה ובראשם ראש הממשלה כנמוך יותר. לכן, בהחלט ייתכן שפקידים יתנהלו על-פי סדר יום משלהם, כפי שכולנו יודעים.
דבר כזה לא יעלה על הדעת בתרבות השלטונית האמריקנית, שבה בעל-תפקיד המעוניין להוציא הודעה לתקשורת, לא יעשה זאת מבלי לקבל אישור מוקדם מהדרגים הגבוהים.
מודל הנשיאות בארצות הברית מבוסס על מעמדו של מלך אנגליה במאה ה-18. הכנסת שלנו היא דמוקרטיה פרלמנטארית, בה אנחנו מצביעים למפלגה, לא לבן-אדם - שונה מאוד מארצות הברית שמצביעה בשביל אדם. אצלנו, אף מפלגה לא מקבלת מספיק קולות להקים ממשלה, ולכן מוקמת הקואליציה. ברגע שנשיא ארצות הברית מקבל רוב, אפילו אם הוא זעום, הוא מקבל לידיו את כל השליטה.
האמריקנים מכירים מצב מסודר שבו כל פעולה שלטונית מנווטת על-ידי המנהיג וקשה להם להבין מערכת פוליטית כל-כך שונה. אין זה מקרה שבישראל שרי הממשלה הם אנשים פוליטיים שמחויבים למפלגתם וזוכים לתואר רב-המעלה "שר" ואילו בארצות הברית נקראים מקביליהם בתואר הלא-מחמיא "מזכיר" ומחויבים אך ורק לנשיא ולמדיניותו.
ההבדלים בתרבות השלטונית מסבירים מדוע האמריקנים דרשו מראש הממשלה, ואף קיבלו הבטחה, שמעתה הוא יהיה אחראי באופן אישי לנושא ההתקדמות בתכנון ובבנייה במזרח ירושלים. זהו מצב שהם יכולים להבין אותו - כשיש מנהיג אחד ששולט בכל הנעשה תחתיו.
המשבר נראה מאוד חמור בממדיו, אבל איננו צריכים להתייאש. חברת גלופ, חברה מובילה בסקרים בארצות הברית, ערכה סקר לפני כחודש על מדינות שאמריקנים אוהבים. לפי סקר זה, אנחנו במקום החמישי, מיד לאחר קנדה, אנגליה, יפן וגרמניה. 67% מהאמריקנים אוהבים את ישראל, לעומת 20% שחשים חיבה לרשות הפלשתינית.
כן, אוהבים אותנו, אבל לא מבינים אותנו. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו שונים ממדינות אחרות בהתנהלותנו. אנחנו לא חייבים לשנות את עצמנו, אבל כן לדעת איך להסביר את עצמנו כראוי.