הונאת ניצולי השואה: היעדר האחריות האישית

נבחן את הסיפור התורן והכואב מאוד: בימים אלה מוגשת תביעה ייצוגית על סך 700 מיליון שקלים נגד קופת חולים כללית בגין גזילת כספים שניתנו על-ידי ממשלת גרמניה למימון תרופות וטיפולים רפואיים של ניצולי השואה. בהנחה שהמעשה יוכח, מי האשם ומי ייענש? האשמים הם מנהלי הקופה לאורך השנים, הנענשים יהיו חברי הקופה שמתקציב התרופות והטיפולים שלהם ימומן הפיצוי. אם המעשה הינו כפי שמתואר בתקשורת (תביעה ייצוגית: שירותי בריאות כללית מרוויחה על חשבון ניצולי שואה), הרי שמשנת 1967 ועד היום, מנהלי קופת חולים כללית לקחו כספים שניתנו על-ידי ממשלת גרמניה למימון תרופות וטיפולים רפואיים של ניצולי השואה, ובמקום שיגיעו ליעדם לא ברור לאן הלכו.

אז מה יש לנו? חשד להונאה, חשד לגניבה, חשד לרישום כוזב במסמכי תאגיד, חשד לפגיעה רפואית בחולים שנמנעו מרכישת תרופות חיוניות מחוסר כסף, ועוד... כל החשדות האלו הם נגד מנהלים בארגון לאורך כל השנים. הגיע הזמן שנושאי תפקידים בארגונים ציבוריים ישאו באחריות להחלטותיהם, בייחוד כאשר יש בהן משום מעשה פלילי או רשלנות. מדובר גם במנהלים בארגון וגם בחברי הדירקטוריון או המועצה הנבחרת. "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר", אמר ברנדייס, שופט עליון בארה"ב. אחת הדרכים למימוש אחריות היא שקיפות. בארגון ציבורי צריכות כל החלטות ההנהלה להיות מנומקות ומפורסמות, וכל החלטה המתקבלת בהצבעה תתועד דרך הצבעתו של כל אחד. החלטות שיש להן חיסיון, יפורסם דבר קבלת ההחלטה והנימוקים לחסיונה, כך שניתן יהיה לערער על החיסיון. לדוגמה, ההסכמים שחתמה קופת חולים כללית עם ממשלת גרמניה היו צריכים להיות מפורסמים, שהרי קופת חולים חתמה על הסכמים אלו בעבור חבריה ניצולי השואה. פרסום ההסכמים היה מוודא כי הכספים יגיעו ליעדם, ומפחית את הסיכון לשחיתות.