על זאת שהלכה, וזה שבא

בשיא הקריירה הפוליטית שלה היא הייתה צרת החינוך. מי שעקב אחרי התנהלותה, לא התפלא לגלות שיולי תמיר שבעה מרורים מאותה תקופה. הישגי התלמידים בתקופתה לא גרמו לה נחת, וגרוע מזה - מנהיג המורים השובתים רן ארז היה מופיע מדי פעם בחלומותיה, וגורם לה ליקיצה מבועתת. היה לה כל-כך קשה במשרד החינוך, עד כי אמרה לנחמיה שטרסלר: "הפסקתי לאכול, הפסקתי לישון, לקחתי את השביתה מאוד אישי" (הארץ, 4.12.07). חילופי השלטון במדינה ובעיקר במפלגתה, רק העצימו את הבאסה. מדי פעם פינטזה על מרד נגד מנהיג מפלגתה אהוד ברק, אלא שפרישתו של אופיר פינס הוציאה את הרוח ממפרשיה. הקש ששבר את גב הנאקה היה, הוצאת ה"נאכבה" מספרי הלימוד. חדוות העשייה הפוליטית התפוגגה סופית, והפרישה הייתה רק שאלה של עיתוי, שהגיע. החליף אותה בכנסת ראלב מג'אדלה, השר הערבי הראשון. לרגל פרישתה הלכתי לארכיון וחיפשתי את רגע השיא שלה. תתפלאו, מצאתי רגע כזה שבו השכינה בקעה מגרונה, והיא, לא תאמינו - האשימה את הפלשתינים בפיצוץ המו"מ בקמפ-דייויד (יולי 2000). חבל שהמסר הזה לפיו השלום תלוי גם ברצון הפלשתינים לא נשמע מפי דוברי השמאל. נקודת צער על לכתה ובאשר לראלב מג'אדלה. מבין הערבים המכהנים בכנסת ישראל, הוא נחשב להכי מתון. חבר במפלגה ציונית. ולמרות האמור, קשה לו עם ההמנון והדגל. את ההמנון הוא לא מוכן לשיר, והדגל מזכיר לו את העובדה שלאחיו הפלשתינים אין עדיין מדינה. זה מה שאמר לעיתונאי אריק בנדר (מעריב, 14.4.10). משום-מה, יש לי תחושה שרבים בשמאל הנאור יקבלו בהבנה את הקושי שלו עם ההמנון והדגל. לאותם שמאלנים אני מבקש להזכיר אירוע אחר בקריירה שלו. תחת הכותרת "השר מג'אדלה חילק ממתקים לרוצחים" (ידיעות אחרונות, 13.10.08) קראנו שכבוד השר ביקר בכלא טרוריסטים עם דם על הידיים. מטרת הביקור: בדיקת תנאי כליאתם. באותה הזדמנות לא שכח להעביר לכל אחד מהם סלסלה עם "ממתקים, קפה, תמרים, ענבים ושמן זית". בעיתון היה כתוב שחלק מהרוצחים שפוטים לעשרות מאסרי עולם. לתמיהת כתבנו איתמר אייכנר, גילה כבוד השר טפח ממשנתו ההומאנית: "גם אסיר הוא בן-אדם, ועלינו לעשות הכל כדי להביא אותו לדרך הישר ולעזור לו להיקלט בחברה מחדש". "גם אסיר הוא בן-אדם" - הכוונה היא שגם רוצח המוני יהודים הוא בן-אדם... בחיים לא הייתי מאמין שיכול להגיע רגע שבו אצטער על לכתה של תמיר...