החזקת השטחים בידי ישראל היא המקור העיקרי לעוינות הערבית, והשלום יבוא כאשר ישראל תשוב לגבולותיה הישנים - זו הייתה עמדתן הרטורית של תנועות השלום ממהפך 1977 ועד המהפך השני ב-1992 - 15 שנים שבהן הליכוד היה מפלגת השלטון או לפחות שותף שווה-מעמד בשלטון. האשמת הימין הישראלי בסכסוך עם הערבים הייתה מנותקת מן המציאות ממש כמו התפיסה שרווחה בזמנו בין יהודי גרמניה, שיהודי מזרח אירופה אשמים באנטישמיות, וממש כמו אמונתם של היהודים הסוציאליסטים שהגורם לאנטישמיות הוא הבורגנות היהודית; אולם במצב של מצור ערבי מתמשך ושל עליונות פוליטית של הליכוד, רטוריקה זו מצאה לה יותר ויותר חסידים בקרב השמאל הישראלי. הללו - מבועתים מהתמשכות המצור ומייחלים לקיצו - נצמדו לכל הצהרה חיובית מפיה של אישיות פוליטית ערבית כדי לבצר עוד את החשיבה המשאלתית שלהם, והתעלמו מכל הסימנים שהראו אחרת.
קל להבחין בדגם הזה בתגובותיהם של ראשי תנועות השלום להצהרות שהשמיעו
יאסר ערפאת ודוברי אש"ף. בנובמבר 1988, למשל, המועצה הלאומית הפלשתינית, שהתכנסה באלג'יר, הכריזה על הקמת מדינת פלשתין שנשיאה הוא ערפאת; הבסיס המשפטי להחלטה זו, לטענת המועצה, היה החלטת האו"ם 181, הלא היא החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב-1947 לחלק את ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית - החלטתה שהערבים הפלשתינים דחו בזמנה.
החלטת החלוקה הקצתה למדינת ישראל שטח קטן יותר, וניתן-להגנה פחות, משטחה בגבולות הקו הירוק. במציאות של 1988, ברור היה שתוואי הגבול שציירה החלטה 181 אינו יכול לשמש בסיס למו"מ. למרות זאת, בתנועות השלום היללו את הצהרת אלג'יר ותיארוה כהכרה בזכותה של ישראל להתקיים. בחודש שלאחר ההצהרה ציית ערפאת באי-רצון מופגן לדרישתה של ארה"ב שיכריז באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא מגנה את הטרור, מקבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 (זו האחרונה התקבלה לאחר מלחמת יום כיפור, ועיקרה הוא אשרור של החלטה 242), ומכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום בביטחון. בתנועות השלום בישראל התפעלו מדבריו של ערפאת כמוצאי שלל רב, והציגו אותם כהוכחה נוספת לצדקת השקפתם וכאות לבקיעתו של שחר חדש.
ברור שהיה זה מעניינה של ישראל לבדוק אם ההצהרות אומנם מבטאות שינוי כן בסדר היום של אש"ף וביעדיו, או שמא הן ניסיון לזכות בלגיטימציה ובהכרה מארה"ב ללא כל כוונה רצינית לשנות את מטרותיו החסלניות של הארגון, במסגרת תוכנית השלבים של אש"ף ב-1974 שמציעה שהארגון יקבל לידיו בדרכי מו"מ כל פיסת קרקע שיוכל, וישתמש בה כבסיס למימוש המטרה הסופית - השמדת ישראל. או - אפשרות שלישית - שהצהרות אלג'יר משקפות עמדת ביניים, אולי מאבק כוח בתוך אש"ף בין שתי האפשרויות הקודמות.
אלא שבתנועות השלום, אם שאלות כגון אלו עלו בכלל, הן נפטרו כלאחר יד. בלהיטותם לפרש את האירועים על-פי משאלותיהם, לא היה להם ספק שאש"ף אכן החליט לשאוף בכנות לשלום, ודבר אינו חסר עוד להשגתו, לבד מהיענות מצד ישראל. "מחנה השלום" הישראלי עצם עיניו נוכח הסימנים שהעידו כי המצב עשוי להיות אחר לגמרי - ביניהם הכרזות של מנהיגי אש"ף לקהל הבית שלהם כי הארגון ממשיך לדבוק באמנה הפלשתינית, שבמרכזה - השמדת ישראל.
אחת מהכרזות אלו הייתה הצהרתו של בכיר אש"ף אחמד צידקי דג'אני ב-22 בנובמבר 1988 כי "אנו באש"ף עושים הבחנה ברורה בין אמונות והשקפות עולם לבין תוכניות פוליטיות, כאשר הראשונות קובעות את הקו האסטרטגי הקבוע, בעוד האחרונות הן בעלות אופי טקטי. על חלק מאחינו לשים לב להבדל זה, דהיינו להמשך דבקותנו באמנה הפלשתינית". דוגמה נוספת סיפקו דברי סגנו של ערפאת, אבו-איאד, ימים אחדים לאחר מכן: "גבולות המדינה שעליה הכרזנו [בהצהרת אלג'יר] מסמלים רק חלק משאיפותינו הלאומיות. אנו נחתור להרחיבם במטרה לממש את שאיפותינו להשגת כל שטחה של פלשתין".
גם ערפאת עצמו התחייב באותם ימים בפני בני עמו לשמור אמונים לתוכנית השלבים. עדת המאמינים של תנועות השלום התעלמה גם מכך, ואף מהעדויות הברורות בשטח: אש"ף הוסיף ליטול חלק בפיגועי טרור נגד ישראל.