אהבות ודמעות בספרות המקראית (ב')

עשרה קבין של כאב ירדו לספרות המקראית, תשעה נטלה ספרות האהבה. אהבה עצובה. ספרות גדושת כאב. ואף נחשפנו לגילויי אהבה העולים על שרטון של אלימות קשה. "...לאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר וַיֶּאֱהָבֶהָ אמנון בן דוד" [שמואל ב', י"ג, 1]. המילה אהבה בפסוק הראשון של הפרק לבשה ממדים כואבים ועצובים של אונס אכזרי שהיה מלווה ברמייה מבחילה. לאחר שבן המלך, מלך שהוא מושא להערצה, בא על סיפוקו הפראי והחייתי הוא נוקט עמדה תמוהה, שמעלה את כוס הכאב, הדמעה וההשפלה של תמר על גדותיה – "וַיִּשְׂנָאֶהָ אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׁנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ..." [שמואל ב', י"ג, 15]. מה יותר כואב, כאשר בת המלך שנאנסה עדה לעובדה, שהאבא אינו מפעיל את האוטוריטה האבהית כלפי בנו, אלא מסתפק בשתיקה רועמת – "והמלך דוד שמע... ויחר לו מאד" [שם, 21]. לא מדובר רק באבא, אלא במלך שהיה חייב לנקוט באמצעים משפטיים. היעדר התגובה של האבא הניעה את האח אבשלום למעשה, שהסתיים ברצח אחיו האנס. כאב הנשים הספרות המקראית פותחת לנו צוהר גם לממדים המכאיבים של מחיר אהבה עיוורת, כאשר רחבעם בן שלמה אהב מכל נשותיו את מעכה בתו של אבשלום – "ויאהב רחבעם את מעכה בת אבשלום מכל נשיו ופלגשיו" [דברי הימים ב', י"א, 21]. מ-18 הנשים שנשא ו-60 הפילגשים ששירתו את יצועו, הוא הלך שבי על-פי המקור המקראי רק אחרי מעכה בת אבשלום. והתוצאה היא מכאיבה כאשר הוא ממנה את בנה של מעכה, מינוי בלתי ראוי לשאת כתר מלוכה. קשה לי לקבל שמדובר כאן בביטוי של אהבה טהורה, כמו שמדובר על הליכת שבי אחרי יצרים חייתיים. רחבעם ממשיך את "מורשת" ההתמכרות לארמון נשים, שהפעיל ביד רמה אביו שלמה. האב בממדים מפלצתיים והבן בממדים יותר צנועים הלבישו על ערכים כמו אהבה וחיי אישות עם רעיה לבוש כואב של השפלת האישה. כמו הסבא דוד, הבן שלמה והנכד רחבעם אינם פורסים בפנינו מודל של משפחה, בה יש אהבה וכבוד לרעיה. מה שכן יש לנו בשפע, זו מידה רבה של כאב ורודנות, שנאלצת האישה לשאת במציאות מונארכית ופטריארכלית. אני מצר על כך שכל ביטוי של אהבה, שנפרס בפני הקורא הוא כואב, והכאב הוא מנת חלקה של האישה.