מי עוד ייכלל ברשימת החשודים של היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) והעצורים של משטרת ישראל, בפרשת
הולילנד, אם אחד העצורים היה ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופליאנסקי, ואשר עודנו מכהן בעירייה?
ראש ממשלת ישראל לשעבר,
אהוד אולמרט, מועמד כבר לדין בגין עבירות חמורות של הפרת אמון הציבור וקבלת שוחד, ושמו עלה בפרשה חמורה אחרונה זו, כתוארה על-ידי שופט בכיר במדינת ישראל. אנשים בכירים נוספים במערכת הירושלמית נעצרו ונחקרו, במסגרת אותה פרשה, כאשר אחד מהם עודנו מכהן כחבר עירייה. חבר עירייה המכהן, בימים אלו, מאיר תורג'מן, לא חסך מלהדגיש כי זו רק תחילת הדרך, וכי ישנם פרויקטים, נוספים, שגם מהם נדף ריח לא נעים.
כל יום ביומו, נחקרת ישות ציבורית בכירה, ממערכות שונות ואשר יש לה כוח השפעה רב הן על כלכלתה של המדינה והן על תדמיתה. לא למותר לציין כי מרבית המעצרים הסתיימו במעצרי בית למיניהם, בתנאים שונים, לבל ישובשו הליכי חקירה ויתואמו גרסאות. הסיבה היחידה למעצרם של מי ומי מהמעורבים בפרשה, התבססה על ה"חשש" משיבוש הליכי חקירה, ותו לא.
הפרשה ההולילנדית פגעה קשות במישורים שונים, במידה שבגינה יוגשו כתבי אישום כשם שהוגשו בקשות המעצרים, וספק רב אם שיקולי המשטרה ושופטי המעצרים "יתאימו" לשיקוליהם של פרקליטים בכירים שייחשפו לחומר הראיות שנגבה. איני בא וטוען לחפותם של החשודים בפרשה, אולם איני גם טוען לאשמתם. אך יש לציין כי ה"חגיגה" המשטרתית-תקשורתית במדינת ישראל, פעמים רבות, הסתיימה באבל.
מדינת ישראל אינה מדינת משטרה וחלילה לה מלהיות מדינה כזו. החוק עצמו גם אינו מסמיך את המשטרה להיכנס לנעלי הפרקליטות. הסמכויות בחוק ברורות ומובהקות הן. תפקידה של המשטרה לאסוף חומר ראיות שיועבר לפרקליטות, לבחינת הגשת כתב אישום בגינו. בפרשה זו, המשטרה חרגה מכל סמכות ופגעה קשות בזכויותיהם הבסיסיות של חשודים בדבר עבירה. הפגיעה אינה רק בזכויותיהם של החשודים, עת מעצרם, צילומם ואף בהדלפת מידע על אודות הפרשה לגופים לא מורשים, אלא שפגיעה זו גרמה במישרין לכרסום האמון הציבורי אותו בנתה המערכת המשפטית מזה 62 שנים במדינת ישראל. היש עוד אמון בממשל? - התשובה חד-משמעית: לא.
המשטרה, מחד-גיסא, טוענת בפה מלא בבית המשפט למעצר החשודים בפרשה חמורה זו, מהחשש לשיבוש הליכי חקירה. מאידך-גיסא, התקשורת נהנית מקבלת מידע מלא על אודות כל חשוד וחשוד. אם רוב החשודים עצורים בביתם, אז מאין קיבלה התקשורת מידע כה מקיף על החקירה ופרטי-פרטיה?! הלא עולה החשש כי המשטרה עצמה היא זו שמשבשת הליכי החקירה ולאו-דווקא אותם חשודים? הלא נדלקת מנורה אדומה מקום שהמשטרה נוהגת במנהג של איפה ואיפה בפרשה, ללא איפוק, כמתחייב, מהיות המדינה מדינה דמוקרטית, שזכויות אינן נרמסות בה תחת רגליהם של מוסמכים מכוח הדין?!
אסור להפחית מחומרתן של העבירות המיוחסות לחשודים, אך גם אל לנו לשכוח שהם רק חשודים, ומי שמוסמכת באמת לחרוץ את גורל חומר הראיות שנאסף, היא הפרקליטות ולא המשטרה. והסמכות הסופית לחריצת גורל החלטת הפרקליטות נתונה לבית המשפט בלבד. עודנה מתנהלת חקירה בפרשה, וכבר יש לנו גזר דין ציבורי-תקשורתי, המרשיע כל מי ששמו עלה בעיתונות וביומני המשטרה. האין בכך משום גזירת דין הנוגדת כל זכות יסודית המוענקת לכל אדם בהיותו כזה?!
לעניות דעתי, החוק הישראלי המעגן את דיני הבנייה ודינים אחרים שלא נפרטם, אינו רק לאקוני, אלא גם מזמין מפורשות את המוסמכים בגדרו לעבור את העבירות מדיני העונשין. המחוקק הישראלי בחר במרבית חוקינו להעניק שיקול דעת רחב ומורחב לכל מי שנוטל תפקיד מטעמו, ללא הצבת תנאים ו/או קריטריונים, שיפיגו במידת-מה "פיתויים" חיצוניים כאלה ואחרים. וכמובן, שנקודת המוצא לחוקים אלו, משולבת שילוב הדוק עם האמון הנרחב שהוענק לנציגי הציבור, אותם הבוחר בחר להסמיך. הלא הגיעה השעה לתקנם.
אם במשטרה עסקינן, ואם במחוקק, הדרך היחידה להחזיר את אמון הציבור, שעלה על שרטון, מצויה בין כותלי בית המחוקקים. שם, ורק שם, יכולים אותם נציגי ציבור שנותרו "ללא רבב" לתקן הנזקים העתידים לקרות.