מאז שפקדנו לאחרונה את מסעדת "טאבולה" ההרצליינית (רחוב הנשיא 75) חלפה כבר כמעט שנה תמימה. חשפנו אותה אז בקלקלתה, לאחר שנים שבהן הוכיחה עצמה כמסעדה לתפארת. מי שנשאה בימיה הטובים חותם של טריטוריה איטלקית לשמה, הפכה יום בהיר אחד את יוצרותיה, וזולת הדגל האדום-ירוק-לבן שהתנוסס בחזיתה - רק האספרסו והסודה של סן פלגרינו היו אלה שהזכירו לנו את עברה המפואר.
בימיה הטובים, כשהייתה עדיין בבעלותו של המסעדן אלכס גורדון, מאורוגוואי, יצא לפניה שמה כמסעדה משגשגת. היא הקפידה אז לשמור על רמה גבוהה של גורמה - סינתזה מוצלחת של מעדנים איטלקיים וארגטינאיים - עד שהתחלפו בעליה, וההידרדרות בה החלה נותנת את אותותיה. התפריט החדש שהוצע לסועדים לא הזכיר כמעט במאומה את הפסטות הטובות, הבשרים המשובחים והקינוחים הפיקנטיים של פעם.
פתי מאמין
בעקבות פרסומיה האחרונים של "טאבולה" בדבר "תפריט חדש" של "חוויה קולינארית", עם "המיטב של המטבח האיטלקי", התפתינו להאמין כי אומנם חל, סוף-סוף, השינוי המיוחל. החלטנו, אפוא, להעניק לה צ'אנס נוסף, אלא שאז הוחוור לנו, להוותנו, כי לא דובים ולא יער. יתר על כן: לא זו בלבד שהתפריט בכלל לא שודרג - הוא אפילו הידרדר מן הפח אל הפחת.
היינו בשניים והזמנו מנת רביולי במילוי בטטה, עם רוטב-עגבניות. אל השולחן הגיעה צלחת גדושה ברוטב ורדרד, מימי לחלוטין, כשמתחתיו מסתתרות להן מספר בצקיות-רביולי דקיקות. מיהרנו להחזיר את הפאשלה למטבח ובתמורה קיבלנו מנה של פסטה שנראתה סבירה יותר, רק שטעמה היה מחליא: בצקיות הרביולי, ככל הנראה לא מתוצרת-בית, היו תפלות לחלוטין. נעדר מהן כל שמץ-טעם של בטטה לרפואה, אולי בשל רוטב העגבניות שהופק מקופסת-שימורים. גם המנה שהזמינה בת-לוויתי לא התעלתה עליה: לזניה במילוי תרד חיוור, שהייתה יבשה מדי ונותרה בשל כך ברובה על הצלחת.
בלי טעם
למרות מפח הנפש, החלטנו לשים את נפשנו בכפינו ומתפריט הקינוחים שלפנו את הסמיפרדו-שקדים - מקפא מתקתק ששחה בפאדג', שאיכזב מאוד, ושהיה אמור להיות בן-טיפוחיו של קודמו - קינוח האלמנדרטו עתיר התהילה מימיה הטובים של "טאבולה".
אם לא די במפח הנפש שלנו - גם הגשת הארוחה בצלחת נעדרה כל אסתטיקה לשמה ונראתה כאילו נועדה רק כדי לצאת ידי חובה. לרוע המזל נפלנו בידיה של מלצרית עייפה והמנות התמהמהו זמן רב מדי. בכל זאת, ומכוח האינרציה בלבד, הפקדנו בידיה את התשר, כשעל הארוחה עצמה שילמנו 195 שקל.
