הנימה השלטת בשיח הציבורי בישראל סביב הסיכון הנשקף לישראל מאיום רקטות הקסאם והגראד נטה להציגו כסוג של מטרד בעל סממנים של איום ספוראדי נמוך למדי; אולם הסתמנה דעה קולקטיבית כמעט, לפיה, הרג המוני כנובע מפגיעת רקטה, למשל על גן ילדים או מוסד חינוכי, יהווה בבחינת "קאזוס בלי", על כל המשתמע מכך. תקדים ייזום מלחמת לבנון השנייה על-ידי ישראל מהווה המחשה חיה ל"פתיל הקצר" של ההנהגה הישראלית בהינתן פרובוקציה בוטה של האויב.
על-רקע זה יש עניין של ממש בהפניית מבט ממוקד אל עבר זירה חמה אחרת, המרוחקת מאזורנו, אולם כזו המאופיינת במתיחות מתמדת ופוטנציאל התלקחות מתמשך, קרי חצי האי הקוריאני. מעטים מדי נתנו דעתם לתקרית ימית חמורה מה-26 במרס 2010, שבמהלכה טובעה ספינת מלחמה של דרום קוריאה בשם Cheonan, בסמוך לחופי צפון קוריאה. בתקרית נהרגו 46 אנשי צי קוריאנים.
הגם שכל הסימנים הצביעו מן הרגע הראשון על פיצוץ חיצוני אשר פער קרע נרחב בדופן הפריגטה והביא לטביעתה, הקפידו השלטונות הדרום קוריאנים על ביצוע תחקור מעמיק, אשר כלל גם את שליית הספינה ממעמקי הים לצורך קביעה ברורה באשר למקור הפיצוץ שגרם לאסון. בדיקות אלו שהסתיימו בימים האחרונים קבעו כמעט בוודאות כי הספינה נפגעה מפיצוץ של טורפדו שנורה מן המים הטרירטוריאליים של צפון קוריאה. ממצאים אלו אושרו גם על-ידי גורמים דיפלומטיים אמריקניים.
בהקשר זה קבע נשיא דרום קוריאה לי מיונג-בק (ב-4 במאי 2010) כי טביעת ה-Cheonan "לא הייתה תוצאה של תאונה פשוטה", לדבריו, מן הרגע הראשון העריך כי המדובר באירוע הקשור למתיחות בין שתי הקוריאות. הנשיא LEE הורה לראשי הצבא בארצו לרענן את פקודות הכוננות ונהלי החירום ולהיות מוכנים לקדם איומים "אסימטריים" ובכלל זה של יחידות מיוחדות.
בה בשעה גוברים הקולות בסיאול לחקור את נסיבות המחדל המודיעיני והמבצעי שנקשר לאירוע טיבוע ספינת המלחמה. הנשיא LEE רמז על כך בדבריו לפיהם "ההיערכות והכוננות של הצבא התרופפו והמערכת הביטחונית שכחה כי סוללות ארטילריה של צפון קוריאה מטווחות את שטח הדרום וערוכות במרחק של כ-70 ק"מ בלבד מן הבירה. טיבוע הספינה הוא בבחינת תזכורת מטלטלת לעובדה זו".
יודגש, כי כלי תקשורת בסיאול דיווחו לאחרונה כי שירותי הביון של דרום קוריאה התריעו כבר בראשית שנת 2010, כי צפון קוריאה מכינה צוותי קומנדו ימי למשימות של טיבוע כלי שייט של הצי הדרומי. נראה כי מתן פומבי לעניין זה הינו מעין קדימון לסוג של "מלחמת גנרלים" שעלולה להתפרץ במידה שתוקם ועדת חקירה בהקשר לאירוע.
מכל מקום, שלטונות דרום קוריאה אינם שוללים את ההיתכנות לתגובה בעלת אופי צבאי נגד צפון קוריאה, אולם מסתמן כי בשלב זה מעדיפה סיאול להעביר את הנושא לטיפול מועצת הביטחון של האו"ם. סביר כי ארה"ב מעורבת, מאחורי הקלעים, במאמצים דיפלומטיים להרגעת הרוחות בחצי האי הקוריאני, שכן החשש להדרדרות האשור למלחמה הוא הדבר האחרון הנחוץ לממשל אובאמה בעיתוי זה.
בה בשעה דווח, כי שליט צפון קוריאה, קים ג'ונג-איל יצא בדחיפות לביקור נדיר בסין (ראשית מאי 2010), כאשר סוגיית המתיחות המחודשת עם הדרום עמדה ככל הנראה במוקד הפגישות שניהל עם ההנהגה הסינית, ובמסגרתן ביקש המנהיג הקוריאני ערבויות ביטחוניות מסין למקרה של הדרדרות המצב הביטחוני בחצי האי הקוריאני.
האם ניתן לגזור גזירה שווה בין השתשלות העניינים בחצי האי הקוריאני בעקבות הפרובוקציה של טיבוע ספינת המלחמה של דרום קוריאה, לבין המציאות הנפיצה באזור המזה"ת? התשובה לכך מורכבת למדי. מה שברור הוא כי מימד הכבוד הלאומי אינו בהכרח מאיץ להפעלה מיידית של ה"קאזוס בלי". מסתמן כי גם כאשר הפרובוקציה היא בוטה ותובענית מהיבט הקורבנות, מוטב כי מהלך התגובה יהיה מתוכנן היטב ומגובה על-ידי דעת קהל בינלאומית אוהדת, באופן שיחדד ללא כחל ושרק, מיהו התוקפן ומיהו הקורבן התמים.
יש להניח כי בנסיבות שבהן תבחר סיאול שלא לממש תגובה צבאית היא תימצא בעמדת יתרון שעשויה להקנות לה דיבידנדים במישור הדיפלומטי מול צפון קוריאה, בהנחה כמובן, שפיונג-יאנג תופלל באופן חד-משמעי כאחראית לטיבוע הספינה Cheonan.
