נרקיסיזם אומניפוטנטי חשדני

כולנו עוברים בילדותנו המוקדמת שלבים של תחושות אומניפוטנטיות נרקיסיסטיות - הרגשה שהעולם סובב סביבנו. בהיותנו ילדים רכים אנחנו גם משוכנעים שכאשר נכסה את עינינו, אף אחד לא יראה אותנו. בחלוף השנים, המציאות דואגת ללמד אותנו את מגבלותינו, ואנחנו נאלצים לוותר אט-אט על שיגיונות הילדות. אם זה לא קורה, הרינו נחשבים לבעלי קיבעונות (פיקסציות) ילדותיות, וייתכן אפילו לבעלי הפרעות כאלה או אחרות. מדינת ישראל היא מדינה ליליפוטית-ילדותית, שגם בעבור עליה שישים ושתיים שנים, היא (וגם העומד בראשה בימים אלה) עדיין לוקה בקיבעון נרקיסיסטי ובתחושת אומניפוטנטיות. ובעיקר - ממרומי הרגשת הייחודיות והעליונות שלה, היא עדיין מכסה את עיניה ומשוכנעת שאף אחד בסביבתה לא רואה אותה ואת מעשיה (או רואה רק את מה שהיא רוצה שיראה...). כאשר נתניהו - בניגוד להבטחותיו לאובמה לחדול מן הבנייה ברמת שלמה - מכריז באוזני תומכיו מן הימין שהבנייה בירושלים תימשך כרגיל, הוא מניח ש"אף אחד לא רואה ולא שומע" אותו - לא מהכא, ובייחוד לא מהתם. וכאשר המדינה "השוכנת לבדד" מכסה על עיניה כדי לא להיראות, ומישהו מצביע עליה בכל זאת וטוען, כמו הילד הקטן הרואה את עירומו של המלך: "הנה את! רואים אותך!" - היא מזדעפת, ומאיימת לסלקו מהסביבה ולהכניסו לרשימותיה השחורות. כך קורה, שהמדינה "שוחרת השלום" עוצרת ומסלקת שוב ושוב כל מי ש"רואה" אותה ואת מעשיה, ובא לתמוך בפעילי שלום יהודים ופלסטינים כאחד, או אפילו להשתתף בהפגנות לא אלימות בשטחים. לאחרונה כבר אין אפילו צורך בביקורת, או בתמיכה בהתנגדות הפלסטינים לכיבוש. חשדנותה של ישראל כלפי זרים למיניהם מתעצמת, בלי קשר לאופי פעילותם או למטרת בואם לכאן. כך, לפני שבועות אחדים סולקה מכאן בבושת פנים קבוצת צעירים שבדים, יהודים ופלסטינים, לאחר שחבריה עוכבו ונחקרו בשדה התעופה משך כשמונה שעות. צעירים אלה פעילים בקבוצת חינוך יהודית-פלסטינית שיזמו שני ארגונים בשטוקהולם, יהודים למען שלום ישראלי-פלסטיני, והאגודה הפלסטינית בשטוקהולם, שמטרת פעילותם החינוכית היא להראות שיהודים ופלסטינים "לא נולדו להיות אויבים". השבוע נודע גם כי לפני כשבועיים גורש, לאחר חקירה בת שש שעות בשדה התעופה בן-גוריון, הליצן המפורסם ביותר בספרד, איוואן פראדו. פראדו התכוון לסייע באירגון פסטיבל ליצנים בינלאומי ברמאללה. אנשי השב"כ ומשרד הפנים שחקרו אותו, טענו שהוא קשור לאירגוני טרור פלסטיניים בגדה המערבית. לאחר שהפרשה הסתיימה, היו מוכנים במשרד החוץ להודות, שהפרשה גרמה נזק תדמיתי כבד לישראל. אתמול (10.5) הותר חלקית איסור הפירסום על "פרשה ביטחונית חמורה מאין כמוה", שאיננו יודעים עדיין את פרטיה. היא מצטרפת לשורה מתארכת-מדי של "פרשות ריגול חמורות", ושל "צווי איסור פרסום" שרקעם "ביטחוני". ריבוי "צווי איסור פרסום", והמעצרים על רקע ביטחוני-ריגולי-חמור, מעורר תחושה של זילות המעצרים, ואי-אמון כלפי השב"כ ושאר הגופים האחראים על ביטחון הפנים. אם טענת אנשי השב"כ ומשרד הפנים כנגד הליצן מספרד, בדבר קשר לאירגוני טרור פלסטיניים, מתבררת כמופרכת, אולי גם הטענה כנגד אמיר מח'ול וד"ר עומר סעיד היא כזאת? בעוד שבועיים עומדת לעגון בחופי עזה ספינת סיוע, נושאת מסר של שלום לעזה הנצורה. והנה, חיל הים הישראלי נערך כבר עכשיו לעצור אותה ולמנוע את התקרבותה לחופי עזה... מעקבים, מעצרים וסילוקים חסרי-פשר - מתרחשים יותר ויותר. המדינה שאמורה הייתה להיות "אור לגויים" הולכת ומתכסה במעטה עמימות. ישראל מתקרבת בצעדי ענק למשטרים רודניים אפלים, שבהם אין יוצא ואין בא, ואין פוצה פה מחשש האשמה בבגידה, והאורות הנראים בה בחלונות בלילות הם פנסי החוקרים במרתפי החקירות.