ג'ון סטיוארט מיל כתב בספרו "התועלתיות",
"על החינוך ודעת הקהל, אשר השפעתם על אופי האדם היא גדולה עד מאוד, צריכים להשתמש בהשפעה זאת באורח שתיווצר בנפשו של כל יחיד זיקה הכרחית בין אושרו שלו ובין טובת הכלל". מדוע הפכה מדינת היהודים מעם משקם ומעצב על טהרת החינוך שמולו ניצבת החשיבות לכונן מדינת שהיא אור לגויים, לעם שמצטייר כרואה רק את עוונותיו? כיצד הפכנו לעם שמתענג על שחיתות מנהיגיו? כיצד הפכנו לעם המבכה על אובדן ערכנו? כיצד הפכנו לעם שסבור שאבדה דרכו?
אובדן דרך הוא אכן סכנה מוחשית למדינה שתלויה באתוס המכונן שלה. אך אנו עדיין לא שם! מדינת ישראל איננה אבודה ודרכה עדיין יכולה וצריכה להיות סלולה בצרור של שושנים. אנו רק צריכים להסתכל אל תוך קירבנו ולמצוא את היצרים שהובילו יהודים מכל קצוות תבל לחזור לצור מחצבתם. יכולת הישרדותנו לאורך אלפיים שנות גלות הייתה בעקבות גורם מרכזי אחד והוא השקעה בחינוך ילדנו. בגולה, חרף אנטישמיות חריפה, היהודים היו האחראים הבולטים ביותר על הרנסנס האירופאי במאה ה-19. לא כל שכן, האינטלקטואלים היהודים הם אלו שדחפו לחזרת היהודים למולדתם ההיסטורית ועיצבו את תשתית הלאום היהודי.
על חשיבות החינוך בגולה עמד איש העבודה והפועל הצעיר יוסף ויתקין כשאמר
"את כל חייהם וכוחותיהם הקדישו אבותינו להקיף את בניהם באטמוספרה עברית ארצישראלית מיום היוולדם. אבותינו ידעו והבינו את השפעתו של החינוך ורשמיו על השקפת עולמו ועתידו של העם, לכן לא הסתפקו בלימוד בלבד, אלא השתדלו לחנך את בניהם ברוחם ולהשפיע עליהם על-ידי אלפי רשמים שיסודם בחיי הבית והסביבה, רשמים שהיו כה חזקים, עד כי הילד יכול היה לינוק מהם כוחות רוחניים לכל ימי חייו". קידום הדור הצעיר הוא זה שיקדם את האומה שחגגה לא מכבר 62 שנה להיווסדה.
הסכנות האורבות לנו כיהודים, כישראלים כאומה, הינן כאין וכאפס לעומת הסכנה הטמונה באובדן הידע, הכמיהה לידע והרצון לדעת. התרפקות נוסטלגית על העבר אומנם חשובה לאתוס הלאומי, אך לרוב התרפקות שכזו טומנת בחובה סכנות של ייאוש בהווה. מבטנו צריך להיות אל חיינו כיום וכיצד אנו רואים את חיינו במדינת ישראל בעתיד הממשמש ובא. רבים מנסים לערער את חוסנה הלאומי של ישראל, עלות קיומה גדולה על תועלתה, מקלסים שונאיה. באם נחפש, לא נמצא מדינת אחת ברחבי תבל, שקיימת מעל חמישים שנה, שקיומה הוא לרועץ ולשלילה יותר ממדינת ישראל.
כדי לעמוד מול גורמים אלו מבית ומבחוץ, כנראה שלא מספיק להתמקד בטכנולוגיה, בכלכלה ובביטחון, אלא יש לתת דגש חוזר לחומר האנושי. לצורך כך יש לקדם שורה של רפורמות יסודיות במערכת החינוך בהן הדגש יהיה על הידע ולא רק על ההישגיות. החינוך הוא זה שגרם ליהודים לרצות במולדת ולהקימה מחדש, החינוך הוא זה שבנה את המדינה מהמסד עד הטפחות בתנאים קשים מנשוא, והחינוך הוא זה שיגרום לרפורמות הדרושות בתוך החברה הישראלית להחזיר לא עטרה ליושנה, אלא שינוע עטרה לעתידה של מדינת ישראל.
הצעירים במדינת ישראל הם אלו שאמורים לרכוש את הידע בכדי לשנע את מדינת ישראל בת שנות אלפיים בתחומי המדע, החברה, התרבות. מי שאמונה לתת את התשתית החשובה הזו הינה מערכת ההשכלה הגבוהה שנחה על שמריה: הנהלה השרויה במגדל השן, מדעי רוח בקריסה, מדעי החברה פוסט כל רעיון המריח כציוני, המדעים המדויקים עוסקים בלהיות חברות כוח-אדם, הרבה מעבר ליצירת מחקר מקדם חברה ולימודי הרפואה קטנים מלהכיל את הדרישה הגדלה לרופאים טובים ואיכותיים במערכת הבריאות שבדרך לפי פחת.
ההשכלה הגבוהה בישראל חיונית לחוסן הלאומי של מדינת ישראל ויש צורך ברפורמות מרחיקות לכת כדי שסטודנטים צעירים יוכלו לקדם את עצמם ואת המדינה אל עבר עתיד צלול ופחות דלוח. לדידי אני רואה ליישם שישה שינויים חיוניים כדי לטפח מחדש את הצעירים דרך מוסדות האקדמיה:
1. שנה כללית בכל האוניברסיטאות בהם ילמדו סטודנטים מכל תחומי הידע.
2. שילוב דיסציפלינארי של מגמות מתחומי מדעי החברה והמדעים לצורך פיתוחים וגילויים חדשים.
3. הפרדה בין התארים הראשונים לתארים מתקדמים, רוצה לומר הפיכת האוניברסיטאות למוסדות מחקר לתארים מתקדמים ובמכללות ילמדו לתארים ראשונים בלבד.
4. השקעה עמוקה וגדולה במדעי הרוח והחברה שהם המסד הרוחני של המדינה.
5. קידום קליטת אקדמאים במוסדות ציבוריים.
6. הפרדה מוחלטת בין מחקר להוראה באקדמיה, מצוינות להוראה ומצוינת למחקר.
הנני סבור בכל ליבי שרעיונות אלו הינם הדרך הטובה ביותר לשימור דרכנו, להבין מאיפה באנו ולאן אנו רוצים להגיע.
המשורר היווני ארכילוקוס אמר
"שהשועל יודע דברים רבים אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". בשנתה ה-62 של מדינת ישראל ראוי שבישראל יהיו יותר שועלים בעלי ידע וקצת פחות קיפודים בעלי דעה. דרכנו להצלחה עוברת בהשכלתנו והשכלתנו עוברת באחריות של כל איש ואישה שמוקירים את מולדתנו, ללמוד וללמד את שהיינו כדי שנדע במה טעינו וכיצד אפשר לתקן.