כארגון ישראלי לזכויות האדם, בצלם מורגל במתקפות על העמדות שהוא מבטא. לאחרונה, עם זאת, גילינו זן חדש של התקפות: על דברים שמעולם לא אמרנו. כנראה שנוח יותר למי שמנסה לפגוע בפעילותנו למען זכויות האדם בשטחים להתקיף עמדות מדומיינות מאשר את מה שהארגון באמת אומר ועושה, כדי שנצטרך להוכיח שאין לנו אחות. הגדיל לעשות יהונתן דחוח-הלוי
במאמר ארוך שפרסם לאחרונה. הוא טוען בו שבצלם תומך בזכות השיבה, והארגון שומר עמדה זו בסוד בשל פחד מהתגובה שפרסומה יביא. עוד הוא מתקיף את יושרתי המקצועית וטוען שהטעיתי את הציבור.
אחזור על הצהרתי: בצלם אינו נוקט עמדה, בעד או נגד, זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים למדינת ישראל. זה נושא שאיננו נמצא במנדט הארגון העוסק בשטחים שנכבשו ב-1967. אפשר, כפי שאמרה מנכ"ל בצלם ג'סיקה מונטל, להגיד על נושא שיש לו אספקטים פוליטיים כמו גם אספקטים של זכויות האדם בלי להביע עמדה בנושא עצמו. אם דחוח-הלוי וקוראיו אינם מעוניינים להאמין לי, שיבושם להם. עמדותיו של בצלם, הדוחות שפרסם וההודעות לעיתונות שלו מופיעים באתר האינטרנט של הארגון. על-אף שהוא מבקר קבוע בו ומכיר אותו היטב, דחוח-הלוי לא הצליח להביא אפילו קישור לפרסום אחד באתר בצלם שיוכיח את התיאוריה הבדיונית שלו. ה"ראיות" היחידות שהוא מביא הן ראיון בן תשע שנים עם עו"ד יעל שטיין, התבטאויות עבר אישיות של פרופ' ענת בילצקי, שאינן רלוונטיות לשאלת עמדת בצלם, וציטוטים של מנכ"ל בצלם ג'סיקה מונטל.
ככל הנראה, דחוח-הלוי סבור שהוא יכול ורשאי לשים מילים בפינו. אחרת אי-אפשר להסביר מדוע הפרשנות שלו היא עיוות מוחלט של משמעות הדברים שנכתבו ונאמרו על-ידי ג'סיקה מונטל ומנותקת לגמרי ממה שכל אדם סביר יבין מהם. הטענה שהביטוי "סוגיית הפליטים הפלשתינים" הוא "במשתמע" תמיכה בהחזרתם לתוך מדינת ישראל, היא קלושה עד כדי פתטיות. המשפט "בצלם אינו נוקט עמדה בשאלה זו, כיוון ששני התרחישים - וכן אחרים - יכולים להבטיח זכויות אדם לכולם. לכן שאלה זו בלתי רלוונטית לארגון זכויות אדם" איננו מבטא תמיכה באחת מן האפשרויות לפתרון הסכסוך, אלא להפך.
כפי שציינה עו"ד יעל שטיין, בסוף שנות התשעים למד בצלם מספר נושאים שעמדו על הפרק במשא-ומתן על מעמד הקבע של השטחים, שהתנהל באותו הזמן בין ישראל לפלשתינים. במסגרת זו, נכתב ופורסם נייר עמדה בנושא המים, "צמאים לפתרון" והוחל בכתיבת דוח בנושא ההתנחלויות, "גזל הקרקעות" שמו, שפורסם בשנת 2002. עוד החל בצלם בלימוד סוגיית הפליטים הפלשתינים, וסוגיית הזכות לביטוח לאומי של פלשתינים תושבי מזרח ירושלים במסגרת פתרון הקבע. בהתחשב בעובדה שתהליך אוסלו (שבצלם לא תמך בו או התנגד לו) היה אמור לפתור מספר בעיות פוליטיות במהותן, שיש להן גם היבטים הנוגעים לזכויות האדם, היינו חוטאים לתפקידנו לולא היינו לומדים את הנושאים הללו. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה והכנסתו של המשא-ומתן להקפאה עמוקה, פסק העיסוק בכל נושאי הסדר הקבע ובצלם מעולם לא כתב או פרסם כל נייר עמדה בנושא. בשנת 2005, אישרה הנהלת בצלם, שמנתה אז את פרופ' ענת בילצקי (שהייתה אז יושב-ראש), פרופ' דוד קרצ'מר, דר' מנחם פיש, דר' תמר הרמן, פרופ' הנרייט דהאן-כלב ועוד, כי מנדט בצלם איננו כולל את זכות השיבה.
לסיום, הטענה שבצלם מסתיר את עמדתו בנושא מאימת הציבור הישראלי מעוררת גיחוך. במהלך עשרים שנות קיומו, בצלם קנה לו שם כאחד הארגונים האמיצים בציבוריות הישראלית. ארגון שחשף את קיומם של עינויים במרתפי השב"כ, גילה חשדות להפרות חמורות של דיני הלחימה על-ידי ישראל במהלך מבצע "
עופרת יצוקה" ודרש להפסיק להרוס בתים של קרובי משפחה של מבצעי פיגועים, לא נרתע מהפניית ביקורת נוקבת נגד הממשלה ומערכת הביטחון כשיש בכך צורך. איננו זקוקים לשירותי הפרשנות המגמתיים של מר דחוח-הלוי. כשיש לנו מה להגיד, אנחנו אומרים אותו בעצמנו, בגאווה ובלי להירתע.
