השיח הציבורי חד ודוקרני. הוא צבר קוצני ועליו דבורה. השיח הציבורי מזמזמם ועוקצני. הוא בוטה ואלים ולא נותן להגיד מילה.
השיח הציבורי לוקה בהפרעת קשב וריכוז הן של המנחים אותו והן של המשתתפים בו. הוא מופר תכופות על-ידי יציאה לפרסומות. אי-אפשר לנהל בו שיחה עניינית, קולחת, רצינית. מישהו ישסע אתכם. מישהו ישבה עצמו בכם. מישהו יוציא אתכם - או את עצמו (בעיניכם, לדעתכם) מהדעת.
השיח הציבורי חסר סובלנות. משתתפים בו אנשים עם אפס-סבלנות. מישהו יידחף ויתפרץ לדבריכם. לא תוכלו להשלים משפט. על טעם וריח אפשר לשוחח אבל עדיף להתווכח, כי בוויכוח אפשר לצעוק.
השיח הציבורי אינו מאפשר להשלים משפט מנומק, כי כאשר תתחילו לנמק מישהו יאשים אתכם בעכירת ישראל. שמאלנים. קיצונים. חבל שאתם כאן. עצוב ומצער. אפשר רגע להשלים משפט? מה פתאום. אין שאלה.
השיח הציבורי נוטה להכללות. לתוויות. לתגיות. לדימויים. אפשר לבקש רגע אחד שקט? הצחקת אותנו, אדוני המנחה (גברתי? זה חידוש מרענן!).
השיח הציבורי אינו נשען על אדני העובדות. הוא מתנודד, רופף ורעוע, על כלונסאות הפרשנויות. דברים חכמים בנחת נשמעים? אם אתם שומעים ורואים את "מועצת החכמים" (ערוץ 10) באחרי צהריהן של שבתות - תוכלו לשמוע איך השיירה נובחת והכלבים - שמאלנים? ימנים? חרדים? חילונים? - עוברים.
השיח הציבורי מלא תכנים שיווקיים, גלויים או סמויים. אין בו צדיקים תמימים אבל יש בו הצטדקויות לא תמימות. אין בו חסידים, אבל יש בו מתחסדים. איש אינו זוכר מי אמר ומה נאמר. העיקר שנגמר. עכשיו שקט.
השיח הציבורי אינו שיחם של המיעוטים הנרדפים, המודרים, המנודים. אין בשיח הזה שום שיג לעניים. השיח הציבורי הוא, בעיקרו, שיחם של בעלי ההון והשלטון הכרוכים זה בזה כתאומים סיאמיים. השיח הציבורי, הדמוקרטי, הוא, למעשה, שיח צמרות דקות הנעות ונדות זו לזו באוויר פסגות דליל.
לפעמים, כשאני מנסה להשחיל מילה בשיח הציבורי, אני מכונה עוכר ישראל ובוגד ושמאלני הזוי. ואני בסך-הכל רציתי להביע את דעתי הקטנה, הפשוטה, על מדינה שאין בה צדק ואין בה סיכוי לשינוי והכסף מנגן בה כינור ראשון בזמר נוגה, רקוויאמי, תפילת אשכבתה של ישראל הטובה והיפה.
