במהלך חודש מאי 2007 התקיימו אצל היועץ המשפטי לממשלה שתי ישיבות "
שימוע", שבעקבותיהן נמחקו כל האישומים הנוגעים לא' מבית הנשיא. בכך למעשה הוצא עניינה מההליך הפלילי נגד קצב. לגבי א' ממשרד התיירות, התעוררו ספקות כבדים באשר לאישומים שיכללו סופית בכתב האישום. סנגורי קצב הציעו לפרקליטות הצעות שונות ומשונות לסגירת התיק, עד שלבסוף הציעו הסנגורים הצעה שהבשילה להסדר טיעון, אשר נחתם ביום 28.6.2007, כשנה לאחר תחילת הפרשה, וכלל את שני האישומים הבאים בלבד:
1. לגבי א' ממשרד התיירות - התאיידו האישומים בעניין האונס ונותר מעשה מגונה חמור (עבירה מסוג פשע).
2. לגבי ל' מבית הנשיא נותרו האישומים כפי שנכללו בטיוטא: מעשה מגונה והדחת עד.
במסגרת ההסדר הוסכם כי התביעה תבקש להטיל על הנאשם מאסר על תנאי בלבד, ואילו התיק בעניינה של ה' מבית הנשיא, בגין הטרדתה המינית, ייסגר מחוסר עניין לציבור. קצב התחייב לפצות את א' ממשרד התיירות ב-35,000 ש"ח, ואת ל' מבית הנשיא ב-15,000 ש"ח. בנוסף, קיבל על עצמו לשלם למדינה סכום בסך 15,000 ש"ח בגין הקבלה שלא כדין של גביעי הכסף.
עניין הקלון המונע מאדם להיבחר לכהונה ציבורית לא נכלל במסגרת הסדר הטיעון. סוגיית הקלון עלתה למודעות הציבורית במלוא חשיבותה בעקבות משפטו של
חיים רמון, בו הורשע בעבירת מין מבלי שקלון הוכרז, ובכך התאפשרה חזרתו לכהן כשר בממשלת ישראל. אינני יודע מדוע עניין הקלון לא הוזכר בהסדר הטיעון של קצב. ייתכן שהתביעה ביקשה לשמור לעצמה את דרגות החופש המעטות שנותרו לה, ולעתור מאוחר יותר להכרזת הקלון בבית המשפט, שהרי היא לא התחייבה שלא לעשות כן במסגרת הסדר הטיעון. ייתכן שהצדדים, ברצונם לקדם את הסדר הטיעון, בחרו בדרך זו - של השמטת עניין הקלון - לעקוף מכשול שהיה מונע מקצב לחתום על ההסדר, ולהותיר את הדיון על הקלון לבית המשפט, שם ייתכן שהיה לסנגוריה סיכוי טוב לגולל את הקלון מקצב, לאור כתב האישום המצומק עליו הסכים להודות. ייתכן שהצדדים נרדמו בשמירה, ולימים כל צד פיתח רטוריקה עשירה בתוכן משפטי להצדיק בדיעבד את אי ציון הקלון בהסדר הטיעון.
ביקורות רבות וחמורות הוטחו נגד היועץ המשפטי על הסדר הטיעון שנעשה עם קצב. אקדים ואומר כי באופן עקרוני אינני רואה כל פגם בהסדרי טיעון, גם אם הם פועלים לטובת הנאשמים. אחד היתרונות של הסדרי טיעון הוא כי במהלכם מודה הנאשם בעבירות המיוחסות לו. לעיתים, ערכה של הודאה כזו לא יסולא בפז.
באשר לא' מבית הנשיא, אדגיש כי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום לא רק שאינה מופרכת אלא יש בה הגיון משפטי רב, אם כי אני חולק עליה וסבור כי היה מקום להביא העניין להכרעת בית המשפט. המצב המשפטי הנוהג בישראל בעשורים האחרונים הוא כי על התובע לשקול, לפני שיחליט על הגשת כתב-אישום, גם את הסיכוי להרשעה. אם אין סיכוי סביר להרשעה, אין התובע רשאי להגיש כתב-אישום. אולם התובעים אינם עשויים מקשה אחת וכך גם השופטים. תובעים שונים יכולים להעריך את הסיכוי להרשעה במידה כזו או אחרת. מצב משפטי זה שונה במהותו מהמצב שנהג בארץ לפני כמה עשורים. אז, במקרים גבוליים או שנויים במחלוקת משפטית, העדיפה התביעה שלא לשים עצמה במקום בית משפט, אלא להביא את ההכרעה לשופט. באותם ימים זיכוי לא נזקף לחובת התביעה ולא לגנותה, כפי שהוא נתפס כיום, ולכן התביעה לא חששה להביא לבית המשפט מקרים שהיה לגביהם ספק בסיכוי להשיג הרשעה.
לעניות דעתי, ראוי היה להביא את עניינה של א' מבית הנשיא לבית המשפט, לעשיית הצדק ולהוצאתו לאור. אולם בהכירי את העובדות לאשורן, אינני מוכן להצטרף לציבור המלעיזים כנגד ההחלטה שלא לעשות כן.
הביקורת שלי היא על התנהלות התביעה הכללית בהקשר להחלטה, שהתקבלה כאמור כתוצאה מן השימוע, בעניין א' מבית הנשיא ובעניין אישומי האונס בעניינה של א' ממשרד התיירות. למיטב הבנתי, במהלך השימוע לא המציאו הסנגורים אף לא עובדה אחת שלא הייתה ידועה לתביעה. הם לא חידשו מהותית דבר הנוגע למסכת הראיות ולא שינו דבר מבחינת קבילותן. גם בפרשנויות הנרטיביות והמשפטיות שהם סיפקו לא היה חידוש. לכאורה, תובע המשנה דעתו בעקבות שימוע עושה מלאכתו נאמנה. שהרי הוא מצווה לקיים את השימוע בנפש חפצה ולא מקובעת. אולם כאשר מדובר במהפך של ממש בעמדת התובע, בעקבות שימוע שלא חידש כל עניין מהותי במסכת העובדתית, עלול להתקבל רושם רע מאד על התנהלותו של התובע.
בנסיבות אלו, אפשר לפרש את מהלך העניינים כבבואה של חוסר מקצועיות המביא לגיבוש טיוטא חמורה של כתב אישום שאינה מחזיקה מים, או כביטוי לחוסר ב"עמוד שדרה" המביא במחי יד להפיכת החלטה מקצה לקצה. מצד שני עלול להתעורר חשש שמא הוכנה טיוטת כתב-אישום, מרחיקת לכת בחומרת האישומים שבה, כצעד טקטי להלך אימים על הנאשם, ולהביאו להסדר טיעון בעבירות שמלכתחילה היה ברור שרק בהן הוא יואשם. המצב הראשון יכול לעורר חשש של התנהלות רופסת. במצב השני טמונה הנחה על התנהלות נפסדת. אדגיש כי יושרתם של הנפשות שפעלו בעניין, לפחות אלו המוכרים לי, אינה מוטלת בספק בעיניי, אך התנהלותם מותירה ספקות על יכולתו של מי שעמד בראש המערכת. ככלות הכול התביעה הכללית אינה מוסד אקדמי למחקר או עיון, אלא גוף מקצועי שבסופו של יום אמור לפעול מכוח החלטות של הגורם העומד בראשו, ושהוסמך לכך מכוח החוק והגדרת תפקידו.